מקווה זריעה ומקווה השקה

עם השתכללות יכולת השאיבה ואספקת המים נולד הצורך להחליף את המים שבהם טובל הציבור במקווה. שני פתרונות ניתנו לכך, אך בכל אחד מהם חיסרון: אוצר השקה ואוצר זריעה

הרב אליעזר מלמד , ב' באייר תשפ"א | עודכן: 07:40

מקווה זריעה ומקווה השקה-ערוץ 7
הרב אליעזר מלמד
צילום: הר ברכה

גם בפרשת השבוע הזה אנו עוסקים בדיני טהרה, וממילא מתאים להמשיך לעסוק בדיני המקווה.

כפי שלמדנו, מקורות המים הטבעיים הם הכשרים למקווה טהרה, ומהם מעיינות, בורות שנאגרו בהם מי גשמים, ימים ואגמים.

והרעיון הוא שהטהרה קשורה לחזרה למקור החיים, והמים הטבעיים הם המקור שעליו מושתת כל החי בעולם, וכפי שלמדנו משלושת הימים הראשונים מששת ימי בראשית.

בעבר רבים נהגו לטבול במעיינות, בימים ובנהרות, שכן בזמן שלא הייתה מערכת צינורות לאספקת מים בני האדם הוצרכו להתגורר סמוך למקורות מים, וממילא נעזרו בהם לטבילה. במקומות שלא היו סמוכים למקורות מים זמינים נהגו לחצוב בחצר בורות לאגירת מי גשמים, ויהודים חפרו עוד בור לשם טבילת טהרה.

בעקבות מציאת פתרונות להובלת מים נבנו ערים ועיירות מרובי אוכלוסין והתעורר צורך לבנות מקוואות שישמשו אנשים רבים. אלא שאם היו טובלים כולם באותו מקווה המים היו מזדהמים, על כן התעורר צורך להפריד בין ה'אוצר' (מאגר) של מי הגשמים לבריכת הטבילה, שאת המים שבבריכת הטבילה היו מכשירים על ידי אחת משתי שיטות - או זריעה או השקה. באופן זה יכלו להחליף את המים שבבריכת הטבילה בתדירות גבוהה.

שיטת אוצר זריעה

כשם שמקווה כשר מטהר את הטובלים בו, כך הוא מטהר ומכשיר מים שאובים שנזרעו בו, כלומר שנפלו או זרמו לתוכו. ואף אם תישפך לתוך מקווה כשר כמות גדולה פי אלף של מים שאובים, כל המים שיישפכו לתוכו ייהפכו למים כשרים לטבילה. ואם ייזרעו במקווה מים רבים שיגלשו וימלאו עוד בריכות רבות, כל הבריכות יהיו כשרות לטבילה, הואיל והמים שבהן הוכשרו על ידי זריעה במקווה כשר.

נמצא שבכל עת שרוצים להחליף את המים שבבריכת הטבילה מוסיפים עוד מי ברז לתוך אוצר הזריעה, וכשהוא מתמלא מימיו גולשים דרך תעלה לתוך בריכת הטבילה, וכיוון שהמים נזרעו במים כשרים לטבילה, אף הם נעשו כשרים לטבילה.

שיטת אוצר השקה

אם מי הברז השאובים שפסולים לטבילה נשקו למי מקווה, היינו באו במגע עם מי המקווה, נעשו אף הם כשרים לטבילה. כלומר, אם היה מקווה כשר ובצידו בריכה של מי ברז שאובים, אם יחברו אותם על ידי חור שקוטרו חמישה סנטימטרים ("כשפופרת הנוד"), ברגע שמי הבריכה ישקו־ייגעו במי המקווה הם יוכשרו והבריכה תהפוך למקווה כשר. ואף אם יסתמו לאחר מכן את החור שבין המקווה לבריכה, המים שבבריכה כבר הפכו למקווה כשר.

החסרונות המסוימים שבשתי השיטות

החיסרון בשיטה של אוצר זריעה, שלדעת הראב"ד, שחולק על כל שאר הראשונים, אפשר לזרוע מי ברז שאובים בתוך אוצר של מי גשמים בתנאי שיישארו באוצר המקורי מי גשמים מקוריים בשיעור רוב מקווה כשר, היינו יותר מעשרים סאה. ואם לא נותרו באוצר שיעור זה, המקווה נפסל מדברי חכמים. נמצא אם כן שלאחר כמה פעמים שזרעו בתוך האוצר מי ברז שאובים, יש להניח שכבר לא נותרו באוצר יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, ולדעת הראב"ד המקווה פסול מדברי חכמים.

החיסרון בשיטה של אוצר השקה, שלדעת רבנו ירוחם, אם יחזרו ויסתמו את החור שמחבר בין בריכת הטבילה לאוצר ההשקה, המים שבבריכה נפסלים לטבילה. וכיוון שמעוניינים שמי בריכת הטבילה לא יתערבו במי אוצר ההשקה וילכלכו אותם, לאחר פעולת ההשקה רגילים לסתום את הנקב, ואזי הבריכה פסולה לטבילה לדעתו. בעיה זו ניתן לפתור על ידי הקפדה לפתוח את הנקב תמיד לפני הטבילה, ואף על פי כן יש חוששים שמא ישכחו לפתוח את הנקב.

ההידור להשתמש בשני אוצרות

בדורות האחרונים, עם העלייה ברמת החיים, החלו רבים להדר להכשיר את המים שבבריכת הטבילה בשתי הדרכים, בזריעה ובהשקה. כלומר מכשירים את המקווה על ידי שני אוצרות שיש בכל אחד מהם ארבעים סאה מי גשמים. א) אוצר זריעה - שלתוכו מזרימים מי ברז וממנו המים גולשים בהמשכה לתוך בריכת הטבילה. ב) אוצר השקה - שאליו משיקים את בריכת הטבילה דרך נקב שקוטרו לפחות חמישה סנטימטרים.

בעת הטבילה פותחים את הנקב, וכשאין טובלים סוגרים אותו, כדי שהמים שבאוצר ההשקה לא יתלכלכו מהמים שטבלו בהם. אומנם גם אם בעת הטבילה הנקב המחבר את בריכת הטבילה לאוצר ההשקה היה סגור הטבילה כשרה, שכן פתיחת הנקב היא הידור (עיין אגרות משה יו"ד א, קיב).

הבעיה שעדיין נותרת

אומנם גם כאשר עושים מקווה בשתי הדרכים, עדיין ישנה בעיה. שכן אם יקפידו לפתוח את הפקק שבין האוצר לבריכת הטבילה בזמן הטבילות כדי לחשוש לדעת רבנו ירוחם, יש לחשוש שבתהליך הדרגתי המים שבאוצר ההשקה יתחלפו עם המים שבבריכת הטבילה, עד שלא יישארו באוצר ההשקה יותר מעשרים סאה מי גשמים, ואזי לדעת הראב"ד האוצר ייפסל.

ואם יעשו השקה בעת מילוי הבריכה, ואחר כך בעת הטבילות הפקק יהיה סגור, לדעת רבנו ירוחם הטבילה תהיה פסולה.

מקווה חב"ד

מחמת חששות אלה, בחסידות חב"ד בדורות האחרונים נהגו לבנות את אוצר ההשקה תחת המקווה, ומכיוון שבדורות האחרונים מהדרים לחמם את המים שבבריכת הטבילה המים הקרים שבאוצר ההשקה שתחת בריכת הטבילה נוטים להישאר למטה וממילא לא יתערבו במים החמים שבבריכת הטבילה. כך למרות שהחור המחבר בין אוצר ההשקה לבריכת הטבילה שעליו יישאר תמיד פתוח תמיד יישארו יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים באוצר ההשקה שמתחת לבריכת הטבילה. גם לחסידות סאטמר יש שיטה בזה, והם בונים אוצר השקה תחת אוצר ההשקה, ודואגים שהנקב בין שני אוצרות ההשקה ובין אוצר ההשקה העליון לבריכת הטבילה יהיו תמיד פתוחים.

האם נכון לחשוש לכך

במקומות שונים התעוררו ויכוחים, כאשר היו שדרשו שיבנו מקווה לפי שיטת חב"ד או סאטמר. לחיזוק דרישתם טענו שמפני מעלת קדושת ישראל, ומפני שהמקווה משמש ציבור גדול, מנהג ישראל להדר לכתחילה כאשר אפשר, ולהחמיר לבנותו באופן שיהיה כשר גם לפי דעות יחידים שלא נפסקו להלכה (תשב"ץ א, יז). השאלה האם נכון לחשוש לשיטתם.

להלכה אין לחשוש לשיטתם

יסוד החומרה הוא בחשש לשיטת הראב"ד, שסובר שאם לא נותרו יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים אוצר הזריעה או ההשקה אינו יכול להכשיר את בריכת הטבילה. אולם למעשה אין הלכה כדעתו, שכן לדעת שאר הראשונים, ומהם רש"י, רבנו תם, ר"ש, רשב"א, רא"ש ועוד, מקווה יכול להכשיר בזריעה מים רבים בלא גבול, ואין צורך שיישארו בו מי גשמים מקוריים, שכן כל המים שנזרעו בו נעשו כשרים כמו מי גשמים. וכן הלכה (שו"ע יו"ד רא, טו; כד).

בנוסף לכך, הרי כל מה שהידרו לעשות אוצר השקה בנוסף לאוצר זריעה הוא כדי שהמקווה יהיה כשר גם לדעת הראב"ד, הרי שהבנת האחרונים בראב"ד, שדבריו נאמרו רק כאשר התמעטות מי הגשמים ניכרת, וכפי שאמרו במשנה: "נתן סאה ונטל סאה" (מקוואות ז, ב). אבל כאשר היא מתרחשת בהדרגה איטית שאינה מורגשת המקווה אינו נפסל.

בנוסף לכך, גם הראב"ד שמחמיר, מסכים שמהתורה המקווה כשר וכל חומרתו היא מדברי חכמים. כלומר מדובר בדין דרבנן, שההלכה בו כדעת המיקל גם כשדעת המחמירים שקולה למקילים. קל וחומר כאן שהמקילים הם כל שאר הראשונים.

בנוסף לכך, נוהגים להזרים את המים הנכנסים לבריכת הטבילה מאוצר הזריעה על תעלה מבטון רך למשך ג' טפחים, באופן שנקרא המשכה. על ידי ההמשכה לדעת מקצת הראשונים (רי"ף וחכמי המערב) גם מי ברז שאובים הופכים לכשרים, ולשאר הראשונים המים נותרים פסולים אולם רק מדברי חכמים.

נמצא שמדובר בחשש לדעת יחיד בספק ספיקא בדין דרבנן לפי הפרשנות המחמירה באותה דעת יחיד, פרשנות שאינה מקובלת על רבים מהפוסקים. ולפי כל כללי הפסיקה אין מקום לחשוש לספק דעת יחיד באופן זה.

הבעיות שבהצעה

בנוסף לכך, להערכת מדענים גם במקווה לפי שיטת חב"ד וסאטמר, למרות שתהליך עירוב המים איטי יותר, בפועל אחרי כמה שבועות לא יישארו באוצר ההשקה התחתון יותר מעשרים סאה מי גשמים מקוריים, כך ששיטתם אינה פותרת את הבעיה. וכן כתב הרב פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ג, סה).

פרט לכך, יש מי שהעלה טענה שהמקווה לפי שיטתם פסול, שכן אוצר מתחת למקווה אינו נחשב כהשקה אלא כקטפרס (חיבור במדרון ולא בגובה שווה) שאינו חיבור למקווה (על פי דברי חיים ב, פח). ואזי בריכת הטבילה שנעשתה בשיטת חב"ד וסאטמר פסולה למקווה.

ואף שהטענה לפסילת מקוואות חב"ד וסאטמר רחוקה (עי' טה"ב מקוואות ב), אין היא רחוקה יותר מטענת המחמירים שאינם סומכים על רוב ככל הפוסקים בדין דרבנן.

אין נכון להחמיר בזה

למעשה, אין נכון לחוש לחומרות אלו, שהן בניגוד לכללי ההלכה, שאין חוששים לשיטות יחיד בספק ספיקא דרבנן. וכך נהגו למעשה גדולי ישראל שסמכו על דעת רובם המכריע של הפוסקים, ונשותיהם טבלו במקווה שמיוסד על אוצר השקה או על אוצר זריעה. ואף שנהגו להדר מאוד במקוואות, ולעשות כיום שני אוצרות, אולם אוצרות אלו הן האוצרות שנהגו בהם מדורי דורות, וההידור הוא להשתמש בשתי השיטות - גם אוצר השקה וגם אוצר זריעה. אבל אין להמציא חומרה חדשה ולבנות מקווה מסוג חדש בניגוד לכללי הפסיקה. בנוסף לכך, מי שטוענים שכך צריך לעשות מוציאים לעז על הדורות הקודמים, כאילו טבילתם הייתה פסולה. אומנם קהילה שרבניה נוהגים כמנהגי חב"ד או סאטמר, ומודים שכל שאר המקוואות כשרים לכתחילה, יש להם הידור במנהגם.

לשאלות הלכתיות: ask@yhb.org.il