מלחמת העצמאות של הנוער הישראלי

בשביל להגיע ליעד הנחשק עלינו לעבור דרך, ולפעמים לשלם מחיר יקר. זה מה שאנחנו למדים מהצמידות של יום הזיכרון ליום העצמאות. ומה שנכון בנוגע לעם, נכון לכל אחד מאיתנו בחייו הפרטיים, וכן בחינוך של בני הנוער.

אוהד שקלים , א' באייר תשפ"א

מלחמת העצמאות של הנוער הישראלי-ערוץ 7
אוהד שקלים
צילום: יח"צ

החיבור המצמרר והטעון שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין יום העצמאות, מזכיר לנו בכל פעם מחדש את הצורך במאבק ובהתמודדות כואבת בדרך ליעד נכסף ומשמעותי. החיבור הזה מתקיים גם בהתפתחות של עם – וגם בזו של האדם.

כולנו מתמודדים בדרך כזאת או אחרת עם "מרד נעורים" שמתרחש סביבנו: כהורים, כמחנכים, אפילו כבני משפחה מודאגים. יש לנו צורך עמוק להשקיט את הסערה, לדכא את המרד, להפסיק את המלחמה ואת העימותים בין מתבגרים לבוגרים. אבל יש שתי אמיתות חשובות שקל לנו לפעמים לפספס: האחת, המלחמה הזאת נחוצה. היא טבעית, הכרחית, נורמלית ומעצימה. השנייה, המלחמה הזאת לא מתנהלת בין המתבגר למבוגר, אלא בין המתבגר – לבין עצמו.

לכל אחד מאיתנו יש ציפיות או תפיסות לגבי השאלה "איך יכולה/צריכה להיראות התבגרות טובה". אבל האמת היא שהתחזית הזאת היא יותר בגדר משאלת לב מאשר תחזית מהימנה. לכל ילד, נער או מבוגר (בנים ובנות כמובן) יש איזה "סיבוך". קושי. התמודדות. יותר מאחת. תמיד. הקושי שלנו לחיות בשלום עם המצב הזה, לקבל אותו ולהשלים איתו, מביא אותנו לטפח חלומות ותכניות על גידול הילדים שלנו "בלי קמטים", בדרך ישרה לחלוטין וללא שום פיתול או עיקול. אלא שלטבע האנושי, מה לעשות – יש תכניות אחרות.

לא כולם יודעים, אבל כאשר גוזל בוקע מהביצה, בקושי רב ועל סף אפיסת כוחות – אסור לעזור לו. גם האם הנרגשת שמצפה כבר לפגוש אותו ולטפל בו, לא עושה אפילו תנועה קטנה כדי לסייע לו להיחלץ מהמעטה הסידני שמפריד בינו לבין העולם. הסיבה לכך פשוטה עד כאב: בתהליך הבקיעה מהביצה, הגוזל מפעיל בפעם הראשונה את השרירים הזעירים שלו. מה שדוחף אותו לכך הוא אינסטינקט טהור: "תנו לי לצאת מכאן!". כאשר עוזרים לו לצאת – מבטלים את הצורך הדחוף הזה, והגוזל נותר חלש ושברירי, ולא יכול לשרוד בטבע. המאבק הנואש ומעורר הרחמים של הגוזל חסר הישע שאך זה נולד, בקליפה הדקה שמהווה חומת ברזל בינו לבין היקום כולו, הוא תנאי הכרחי להישרדות שלו, להתפתחות שלו, לעצם הקיום שלו בעולם.

גם הגוזלים האנושיים שלנו עוברים תהליך דומה, והוא ממושך הרבה יותר מזו של המקבילה שלהם בממלכת העופות. במאה ה-21 גיל התבגרות עשוי להתחיל כבר בגיל 11-12, ולהתמשך לעתים עמוק ורחוק לכיוון גיל 30. זאת המציאות שלנו בדור הזה, ויש בה גם הזדמנויות ויתרונות. כיום יותר מתמיד יש משקל וחשיבות הישרדותיים ליכולת של האדם הבוגר להיות "אחד ויחיד", לעמוד בעולם בזכות עצמו, ללמוד ולהכיר את המאפיינים שמייחדים אותו, את הצרכים, הרצונות, ההתמודדויות וההזדמנויות. אפשר לספק לו סביבה חמימה ונוחה לתהליך הגילוי וגיבוש האישיות הבוגרת, אבל אסור ומסוכן "לחסוך לו" או למנוע ממנו את המאבק הפנימי של היציאה מהביצה. הוא זקוק לו כאוויר לנשימה.

עבורנו המבוגרים מזמנת המלחמה הזאת התמודדות רגשית ונפשית אמיתית. אנחנו נדרשים להשעות ולהשהות את האינסטינקטים הטבועים בנו, שמדרבנים אותנו לפתור עבור הילד בעיות, להגן עליו מפני כל אי נוחות קטנה, לוודא שמצבו אופטימלי ומיטבי בכל רגע נתון. כדי לסייע לילד להפוך לבוגר, אנחנו נדרשים לשנות כבר עכשיו את היחס שלנו כלפיו, ולהתייחס אליו כבוגר לכל דבר: לכבד אותו כבוגר, לשחרר אותו כבוגר, אפילו להתייעץ איתו ולקיים איתו חשיבה משותפת כנה ואמיתית, כפי שהיינו יכולים לעשות עם אדם מבוגר כמותנו. אנחנו יודעים שהוא עדיין לא כזה, אבל הוא לא יהפוך לכזה אם לא יקבל מאיתנו הזדמנות. עבור הנוער האהוב שלנו, כל יום מזמן קרב חדש, מלחמה ומאבק. ובכל יום יש גם ניצחון, הצלחה וצמיחה. כל יום הוא עבורו יום עצמאות, ואנחנו בהחלט יכולים לחגוג יחד איתו את החוויה המופלאה הזאת. יום עצמאות שמח ומשמעותי – לכולנו!

אוהד שקלים הוא מנהל מוקד חברים מקשיבים – OU ישראל