אריאל פייגלין
אריאל פייגליןצילום: נריה יונה

לכל איש יש רשימה, רשימה של שמות. יש את הרשימה הרשמית של צה"ל על כל 23,928 שמותיה, ויש את הרשימה שהרכיב לעצמו, מאנשים שהכיר, אנשים ממעגל ראשון ושני שנפלו מסביבו. אנשים שהיו יכולים להיות הוא.

לא שירתתי הרבה זמן בצה"ל, לא איבדתי חברים לחיזבאללה או לחמאס ובטח שלא בחווה הסינית או בקרב על הרמה, אבל כמה שמות, אלוקים. כמה שמות. שמות מוכרים, זועקים.

היה את אבשלום שהתהפך עם התומ"ת בתאונת אימונים, ובאותה תאונה הלך גם אבינועם. גולו, מ"מ מהפלוגה, נהרג במהלך תרגיל בחברון. ושלושת החבר'ה מהפלס"ר שנהרגו כשהאמר התהפך, ואליהו שנשרף בטנק וההוא מאגוז שהתהפך עם האופנוע. וההתאבדויות, לעזאזל כמה התאבדויות.

לא מדברים על זה, אני יודע, לכן אולי זה כל כך הפתיע אותי. ידעתי שזו תופעה שקיימת, לא חשבתי שזה יהיה נ' מפלוגה א'. או ב' מהותיקה. או ד', אחות של יוסי. או מ', שהעברנו שעות של שיחות בחמ"ל. מ' אגב לא הצליח, פספס קצת. עכשיו הוא צמח לכל החיים.

שורות שורות של קברים יש בהר הרצל, שורות שורות של סיפורים. בן 20 היה בנופלו, בן 22 היה בנופלו, בן 19 היה בנופלו. כמה צעירים הם היו, כמה חוסר טעם יש בנפילתם.

אין הרואיות במוות בתאונה, אני יודע, בטח לא בהתאבדות. אין גאווה להורים או אנדרטה גדולה בכניסה לעיר, אין כלום מזה. רק עצב, הרבה מאוד עצב. להורים, לחברים, לכולם. העצב הזה, הסתמיות הזאת, היא סיפורו של דור. סיפורו של הדור שלי.

גדלתי לדור שמקבל את צה"ל כשגרה. לא הצבא המגן הכל יכול של קום המדינה, לא הפצע המדמם של רצועת הביטחון, פשוט שגרה, מין רוע הכרחי שכזה. ובשגרה אין קרבות מפוארים, אין נופלים עטורי מדליות, יש תאונות, והתאבדויות, ומתים. לעזאזל, יש יותר מידי מתים.

אני לא יודע להגיד האם זה יותר או פחות מאחוז המוות בשאר האוכלוסייה, אני גם לא אומר שהם גיבורים ושמעכשיו ועד עולם צריך להזכיר את שמם באותה נשימה עם מאיר הר-ציון ורועי קליין, אבל, בפרפראזה על פרופסור לס, גם אם הם לא מתו ישירות בגלל הצבא, הם בהחלט מתו עם הצבא.

אז מחר, בתוך כל השכול וסיפורי הגבורה, בתוך מורשת הקרב והלוחמים, בואו נקדיש גם רגע, דקה קצרה, עבור אותם בנים, אחים וחברים שנהרגו בתאונה, אנשים שהיו כאן סביבנו ועכשיו הם אינם.

43 מתים רק בשנה האחרונה, זה לא נתפס.

יהי זכרם ברוך.