חיילים לא אלמונים

הספר החדש 'ודרך אין אחרת' מגולל סיפורים ייחודיים של לוחמי תש"ח שעדיין לא סופרו, ומבקש להנחיל לדורות הבאים את ערכי הרעות והלחימה שהובילו את מי שהיו מגש הכסף להקמתה של מדינת ישראל

עפרה לקס , ב' באייר תשפ"א

חיילים לא אלמונים-ערוץ 7
"לא שאלו מה טוב להם, אלא מה טוב ליישוב". לוחמים בתש"ח
צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

כריכת הספר 'ודרך אין אחרת' מציגה תמונה של שדה קרב ממלחמת השחרור. הלוחמים, בשחור־לבן, מסתערים קדימה. מאחוריהם מהלך אדם שׂב שנעזר במקל, תמונתו צבעונית. אולי הוא מביט בעצמו, הלוחם של אז, אולי בחבריו שאינם. ייתכן שהוא מדמיין את נכדיו מתאמנים בשמירה על המולדת. המדינה שהוא נלחם על הקמתה.

ביום ראשון השבוע התקיימה השקת הספר, שכתב אביחי ברג ויצא בהוצאת סלע מאיר. 'ודרך אין אחרת' מביא את סיפורם של 17 לוחמים במלחמת השחרור. קצת על הביוגרפיה שלהם והרבה על ימי המחתרות, ההתיישבות, על הקרבות והתחושות שליוו אותם בימים שבהם מדינת ישראל נלחמה על נשימותיה הראשונות בעולם.

אל ערב ההשקה, שנערך בבית ספר שדה שער הגיא, הגיעו שלושה מלוחמי תש"ח, שסיפורם מובא בספר, ובכו מהתרגשות. ברג אמר להם: "אתם מקימי המדינה, תישארו איתנו כאן לעוד שנים רבות. אבל גם אחרי שלא תהיו כאן, אנחנו נמשיך לספר את סיפורכם".

"לספר יש אג'נדה ברורה", אומר ברג, "והיא נמצאת בראיונות. המרואיינים אמרו לי 'עשינו מה שביקשו מאיתנו', 'לא חשבנו על עצמנו', 'בתש"ח לא שאלנו מה טוב לי, אלא מה טוב ליישוב'. הרוח הזאת צריכה להישאר איתנו כאן".

אביחי ברג
צילום: אמיתי קרני, KVP הפקות

אלוף העולם בנפילה בשבי

"לקראת סיום המנדט הבריטי", נכתב בספר, "פלוגתו של יצחק פרידלנדר נשלחה למחנה בריטי, התיישבה בצמוד לו והמתינה לפקודה. המדיניות הבריטית הייתה לעזוב את המחנות והבסיסים ללא כל התראה, מה שחייב את הכוחות להישאר דרוכים ומוכנים להשתלטות על המחנות שניצבו במקומות אסטרטגיים". פרידלנדר ארב עם פלוגתו ליד מחנה דורה. כשהבריטים יצאו ממנו, בבוקר אחד בחודש מאי, הם הסתערו על הגדרות. "כשקפצתי מעל הגדר", מצוטט פרידלנדר בספר, "הרגשתי את מילות התפילה ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים. ראיתי בעיניי שלי את השיבה לציון! מאז, למרות השנים שעברו, בכל יום שאני אומר בתפילה את המילים הללו, אני מרגיש את עצמי קופץ מעל גדר המחנה כחלק ממיגור הבריטים מהארץ".

פרידלנדר בן ה־92 עלה לארץ מהונגריה בגיל 17, ומחזיק ככל הנראה בשיא העולם למספר מדינות שבהן היה בשבי. הוא נשבה בידי ההונגרים, היה במחנה עבודה אצל הגרמנים, הוחזק בידיהם של הרוסים, נעצר עם עולי ספינת המעפילים שלו והושם בעתלית בידי הבריטים, ולבסוף נשבה גם בידי הירדנים. "כן, אני מחזיק בשיא עולם. בתור יהודי הייתה לי הזכות הזאת", אומר לנו פרידלנדר. איך התגלגל סיפורו לאוזניו של ברג? נכדו הוא מ"פ בצבא ושירת יחד עם ברג. "הוא ידע שאביחי כותב על הנושא. הוא אמר לו 'אתה רוצה לשמוע על לטרון? לך לסבא שלי ויהיה בסדר'".

אתה חושב שהסיפורים על תש"ח מספיק מסופרים?

"מי שחי בתקופה שלנו יודע ומכיר. אני לא יודע כמה הנוער מתעניין בזה היום. אנחנו התגייסנו להגנה, אחרים התגייסו לפלמ"ח או לארגונים אחרים בלי אינטרסים. לא היה לנו שום דבר, לא בתים, לא מגרשים, שום דבר. אפילו הלבנים שעל הגוף שלנו לא היו שלנו. עשינו את זה למען עם ישראל. עברנו דברים איומים ונוראים בגולה, רצינו לעשות הכול כדי שעם ישראל לא יצטרך לחיות בגולה".

פרידלנדר נלחם בגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני והשתתף במבצע מדינה לכיבוש כפר סאבא הערבית. בין הקרבות הוא אמר לבת דודתו שלא ייצא בחיים מהמלחמה הזאת. היא כעסה עליו, אבל זו הייתה התחושה. "הייתי בטוח שאני לא יוצא חי מהעסק הזה", הוא מספר, "פעולה אחת ועוד פעולה ואני לא מבין איך אני חוזר מהן בחיים. אבל זה היה המצב, לא היו מספיק אנשים למלחמה ולא היה מספיק נשק. קיבלנו משלוח מצ'כיה, עמדנו וניקינו את הנשקים מהגריז".

אבל אז הגיע הקרב שמלווה אותו עד היום, קרב לטרון. "היינו מחלקת חוד. עד היום התמונה הזאת, שכולם שרועים שם על הגבעה, כל החברים שלי וכמעט כולם מתים, לא יוצאת לי מהראש". הוא עצמו נפצע בקרב. הוא לא הצליח לסגת עם הכוחות ונלקח בשבי. כעבור כמה חודשים הוחזר לישראל.

אתה מרגיש שהערכים שהנחו אתכם אז עדיין קיימים?

"במלחמת יום כיפור אנשים הקריבו את עצמם בקרבות ברמת הגולן והלכו לקראת מוות כמעט בטוח. כשראיתי את זה אמרתי שכנראה בכל זאת לא אבד הכול. הייתי רוצה שהעם יידע שאנחנו צריכים לעשות למען המדינה ולהתמסר לזה לגמרי. ככה אנחנו עשינו, בלי לחשוב מה יקרה לנו או מה לא יקרה לנו. אבל עוד לא אבדה תקוותנו, יש הרבה שמוכנים לעשות את זה גם היום".

'ודרך אין אחרת'
מאת: אביחי ברג, בהוצאת: סלע מאיר

להדביק שברי זיכרון לסיפור

ברג בכלל לא התכוון לכתוב ספר. כמדריך בבית ספר שדה שער הגיא שעוסק רבות בהדרכה ובמורשת קרב של מלחמת העצמאות הוא נסע מדי פעם לבד או עם עמיתים להקשיב לעדויות של לוחמים. "רצינו להיות מדריכים טובים יותר, זה הכול. בשלב די מאוחר התחלנו לכתוב, אחר כך להקליט, ורק בשנים האחרונות גם לצלם. הבנו שיש כאן רוח גדולה, ומעבר לכך סיפור שצריך לספר אותו". תהליך הוצאת הספר היה הפוך מזה שמתרחש בדרך כלל. במקום שהוא יפנה אל ההוצאה כדי לבקש להוציא את הסיפורים לאור, הם פנו אליו. "רק אז הבנתי כמה זה חשוב, כדי שאנחנו והדור הבא אחרינו יכירו את הסיפורים, יידעו מה היה שם ויבינו מה הניע אותם, וימשיכו את ערכי הרעות והדבקות במשימה".

יש שיאמרו שעל תש"ח נכתבו כבר מספיק ספרים.

"נכון, אבל סיפורם של רוב הלוחמים שעדותם נמצאת בספר - לא סופר. ילד בן 13 שעזב את בית הוריו בסוריה, עולה משם ברגל לישראל, מגיע לקיבוץ בית אורן, מתגייס לפלמ"ח ונלחם - עליו לא סיפרו. לקחתי את הסיפור האישי שלו ופיתחתי אותו".

מתוך עשרות עדויות שנאספו במשך כשני עשורים דלה ברג 17 סיפורים שלמים, קוהרנטיים, שאליהם הוסיף הקשר היסטורי, הרחיב בסיפורים ותיאורים שמסייעים לפרוש תמונה רחבה ואפילו הוסיף מושגים שמסייעים לקורא הפשוט לנווט את דרכו בסבך מלחמת השחרור. "הקורא פוגש סיפור אישי ואז הוא קורא על הקסטל ותוך כדי הוא נסחף ולומד על כל מה שאירע שם".

ממרחק הזמן, ולא רק בגללו, אנשים נוטים לזכור דברים באופן לא מדויק. לפעמים העובדות מראות שהמציאות הייתה אחרת מזו שזוכר איש העדות. "מעולם לא תיקנתי לוחם ואמרתי לו שהוא טועה", כותב ברג בהקדמתו לספר, "מבחינתי מה שסיפר זוהי האמת מנקודת מבטו... עם זאת, עשיתי מאמץ גדול להיצמד לעובדות המופיעות בספרי המחקר".

הקריאה בספר מכניסה את הקורא לאווירת התקופה. עולה מאוקראינה ועולה מפולין, עולה מסוריה ולוחמת שנולדה בישראל. אלה שהוריהם עלו לישראל לפני השואה וכאלה שניצלו מהתופת בעור שיניהם. סיפורי התיישבות, סיפורי אימונים בסתר וסיפורי איבה כמו גם שיתוף פעולה בין המחתרות.

ברג ראיין אנשים מבוגרים מאוד, חלקם נמצאים בעשור העשירי לחייהם, אחרים חצו את גיל מאה. לפעמים הוא נסע לאסוף סיפור או עדות והעלה חרס בידו, כי איש העדות כבר לא יכול היה לדבר או שהתודעה שלו כבר לא הייתה צלולה. אולם בעיניו אף נסיעה לא הייתה לשווא, הוא נותן כבוד למי שהיה מגש הכסף. לפעמים הצליח לחבר סיפור שלם משברים. "נסעתי לבקר מישהי שלפי קורות חייה היה אמור להיות לה סיפור מרתק וגיליתי שהיא כבר 70-60 אחוזים בתוך דמנציה. אבל היא ידעה להגיד לי מי היא, וידעה לספר לי כמה סיפורים. אני אספתי אותם ובניתי מהם סיפור שלם. יש כאן מישהי שהייתה חלק מהקמת המדינה וההורים שלה נהרגו לא רחוק ממנה. היא נתנה את היקר מכול".

אתה מדבר על רוח גדולה שהייתה בשנת תש"ח. איפה היא היום?

"את פרק הסיום של הספר כתב קצין חינוך ראשי תא"ל אופיר לויוס. לי זה מאוד משמעותי שהוא יודע על מה הספר והוא מכיר את הרוח הגדולה של הפלמ"ח ושל הלוחמים וכותב שהיא חייבת להיות קיימת גם היום בצה"ל".

העידן היום הוא אחר, של פירוק ה"אנחנו" וקידוש האני. יש סיכוי לשחזר את הערכים האלה ולהקים אותם לתחייה?

"לא צריך לשחזר את הרוח הזאת, היא קיימת. אני פוגש תלמידי מכינות קדם צבאיות, אני מעביר הדרכות למפקדים זוטרים ולמפקדים מאוד בכירים בצה"ל. הדור בהחלט נמצא שם. צריך לתת לזה שמות, להגיד מאיפה זה בא, להגדיל קצת את הנפח, אבל גם צה"ל מכיר בזה. לא סתם מציינים עכשיו בצה"ל 80 שנה לפלמ"ח".

ברג מאחל לספרו להיקרא בכל בית. "כל נער במדינת ישראל וכל מבוגר צריכים לקרוא מה עשו בשבילנו, בשביל שתהיה פה מדינה, לקחת את הלפיד הזה ולהמשיך איתו הלאה. המשימה הזאת היא עול, היא מחייבת. לראות איך ממשיכים קדימה ומנחילים את הערכים של תש"ח. עשו בשבילנו, עכשיו תורנו".