אמא יקרה,
השנה החלטתי לכתוב את המכתב הזה אליך, אמנם קצת מאוחר כי את כבר אינך פה, אבל עדיין את ראויה לו.
רציתי לומר לך שאת תמיד היית ותהיי הגיבורה שלי, ביום הזיכרון ובכל השנה.
את שבקושי בת עשרים, חודש בלבד אחרי שהתחתנת, הפכת לאלמנה צעירה כשבעלך נהרג בקרב בלבנון.
את אמא, שהרמת ראשך מיד ולא נפלת ליאוש ודיכאון, לא ויתרת לעצמך והמשכת קדימה.
את שאחרי שנה התחתנת עם אבא הנפלא ובנית מחדש את ביתך.
את שבחרת בחיים מלאים של נתינה לאחר למרות שהיו לך לא מעט סיבות ותירוצים למה להתרכז בעצמך.
את שתמיד חייכת, אבל תמיד, ומצאת את הנקודה הטובה בכל מצב ואת התועלת שבכל אתגר.
את שכשהיו צריכים לעודד מישהי שאיבדה בעל או חלתה בסרטן היו מתקשרים אליך וברגע אחד היית יוצאת לדרך למשימה.
את שנהנית לשמוע שיר טוב, להכין עוגה איכותית ולהריח פרח נהדר.
את אמא, שמעולם לא עשו עבורך יום אלמנות צה"ל ופעולות האיבה.
את וכל חברותייך הגיבורות, יעל, סיון, שרה, הדס ועוד רשימה ארוכה של נשים שברגע אחד הפכו לאבא ואמא גם יחד.
אתן הגיבורות שלנו, היום, מחר, וכל השנה.
—-
דוידי בן ציון הוא סגן ראש המועצה האזורית שומרון