טל הגבורה - הציווי להמשיך למרות הכאב

בתוך הכאב, בתוך הבכי, בתוך הייסורים, הם אומרים: בדרכנו צריך להמשיך. יש תקווה, יש אור באופק.

אוריאל גרינבלט , ב' באייר תשפ"א

טל הגבורה  - הציווי להמשיך למרות הכאב-ערוץ 7
יום הזיכרון
Aharon Krohn/Flash90

שנת תש"ז, השנה הקשה ביותר לכובש הבריטי. הבריטים מפחדים לנוע ברחבי הארץ מפחד ארגוני המחתרת, האצ"ל והלח"י.

הם סוגרים את עצמם בתוך גדרות, אך גם שם אינם בטוחים. חיילים רבים נהרגים, מכוניות ומבנים מועפים באוויר. יש מבנה אחד עליו סומכים הם כי יעמוד בפני כל התקפה – כלא עכו. בניין הכלא נמצא בתוך עיר ערבית עוינת. משני צידיו שוכנים מחנות צבאיים, מהכיוון השלישי השוק הערבי, ומהרביעי – ים.

בכלא זה נמצאים מאות פושעים ערבים אם לא יותר, אך הוא גם משמש לכלא המרכזי של לוחמי המחתרת בארץ ישראל. לכלא היסטוריה ארוכה בתולדות המאבק בבריטים. האסיר המדיני היהודי הראשון בכלא הוא זאב ז'בוטינסקי, כשנעצר לאחר פרעות תר"פ בתור מפקד ההגנה בירושלים. אחריו מגיעים לוחמים נוספים, מאותה הסיבה. בזמן מלחמת העולם השניה, משמש הכלא כמקום מאסרם של עצורי לח"י המסוכנים ביותר, ובהמשך הופך לכלא העיקרי של עצירי ההגנה, האצ"ל והלח"י.

בכלא לטרון נהגו לומר שניתן לזהות מיהו לוחם אצ"ל או לח"י ע"י שאלתו הראשונה - איך יוצאים מכאן? אך גם בכלא עכו, כמו בבתי הכלא האחרים, זו הייתה השאלה שהטרידה ללא הרף לוחמים רבים.
ושם, בעכו, לאחר מחשבות ודיונים רבים בין הלוחמים, מסקנתם היא כי הדרך היחידה לבריחה היא ע"י תקיפה מבחוץ. את תוכניתם הם מעבירים אל מפקדות האצ"ל והלח"י, שמחליטים שהאצ"ל יבצע אותה.

ביום ראשון י"ד אייר תש"ז בשעה 16.20 מחריד את הכלא פיצוץ עז. חור גדול נפער בחומת הכלא. באותו הרגע קבוצת עצירים מבעירה נפט במעבר למקומם של השוטרים, ואחרת משליכה רימוני הלם ועשן לעבר השומרים הנמצאים על החומה, שבורחים בפחד ממגדלי השמירה שלהם. קבוצת הבריחה הראשונה מפוצצת את שער הכלא, עוברת בו ויוצאת החוצה דרך החור שנפרץ מבחוץ.

שתי הקבוצות האחרות יוצאות מיד אחריה, לאחר שגומרות לייצר מחסום לשוטרים הבריטים. בחוץ, הבריחה מתחלקת ל-3 הקבוצות שהוזכרו, כאשר לכל קבוצה מצטרפת קבוצה מהמתקיפים. 2 קבוצות נאבקות עם ערבים ומכונית צבא בריטית, גוברות עליהם ויוצאות אל החופש במחיר הרוג אחד ופצוע אחד. ההרוג הוא לוחם הלח"י חיים אפלבוים.

קבוצה שלישית (שהיא הראשונה שיצאה) מסתבכת. בשעת הנסיגה נתקלים המתקיפים והבורחים בשלוש יחידות צבא בריטיות, אשר חייליהן התרחצו בים בקרבת בית הכלא ומוזעקות לשמע היריות, וביחידת משמר אשר שוהה במקרה בכניסה לעיר. הצבא פותח באש ותוך חילופי יריות פוגע במכונית הראשונה, אשר מובילה 13 מהבורחים. המכונית נעצרת. יושביה קופצים ומנסים לפלס דרכם תוך חיפויו של דב כהן, מפקד הפעולה, ומצד נסים מאיר לוי וזלמן ליפשיץ. חיים ברנר-גרדובסקי נפצע פצעי מוות ונופל לזרועותיו של יצחק קוז'נבסקי שרץ בסמוך לו; מנדל בלקובסקי נפצע ונשאר מוטל ליד המכונית העזובה.
יתר אנשי היחידה ובראשם דב כהן ואנשיו, מצליחים להתקדם, להשתלט על מכונית הנהוגה בידי חיילים בריטיים ולהכריחם להסיעם מן המקום.

אולם גם מכונית זו, שהיתה תחת אש הצבא, נעצרת במהרה. בשלב זה, רוב אנשי היחידה כבר פצועים מיריות. הם ממשיכים לפלס לעצמם דרך תוך כדי קרב. אולם הצבא גובר עליהם: שמשון, נסים מאיר לוי וזלמן ליפשיץ נופלים חללים. שמשון וילנר, מיכאל אשבל, נסים בנאדו ושמעון עמראני נפצעים פצעי מוות. מתתיהו שמואלביץ', יוסף דאר, אמנון מוסקוביץ' וברוך שמוקלר, נפצעים ומוחזרים למאסר. נסים קזס מצליח להסתתר בשדה במשך הלילה, ונמצא למחרת באפיסת-כוחות, כשהוא פצוע בשתי ידיו ושתי רגליו. גם הוא מוחזר למאסר. כן נאסר משה סלומון, שלא נפגע.

כאן מסתיים סיפורם של הבורחים, אך מתחיל סיפורם של חמשה לוחמי אצ"ל מחוליית חסימה שאינם מקבלים את אות הנסיגה. בחיפוש של הבריטים אחר הבורחים, הם נתקלים באש ומספר חיילים נפגעים. הלוחמים נופלים בידי הבריטים לאחר שאוזלת תחמושתם. הלוחמים הם: אבשלום חביב (מפקד הכוח), יעקב וייס, מאיר נקר, אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ'. השניים האחרונים נידונים למאסר עולם, בעוד האחרים אשר מחליטים לכפור בסמכות בית הדין הבריטי לשופטם, נידונים לתליה.

האצ"ל כתגובה חוטף שני סרג'נטים בריטים ומודיע כי אם יתלו את השלושה, יוצאו הסרג'נטים להורג.

הבריטים מחליטים לא להיכנע לאצ"ל, תולים את שלושת הלוחמים, והאצ"ל מקיים את דברו ותולה את הסרג'נטים. אלו התליות האחרונות בארץ.

41 לוחמים נמלטו, מתוכם נהרגו 6, ושמונה הוחזרו לכלא. הפורצים מנו 27 לוחמים, ומתוכם 3 עלו לגרדום. במהומה שהשתררה נמלטו 182 אסירים ערביים, מתוכם נתפסו 69. שמונה בריטיים נפגעו.

במאמר שפורסם לזכרם של חללי עכו, אך לפני תליית ה-3 מהמתקיפים (ולכן הם לא מוזכרים, בשונה מעולי גרדום אחרים משנה זו) בעיתונו של הלח"י, 'המעש', לאחר שהובאה תפילת "ריבון העולמים" אותה אומרים רבים מהאשכנזים לאחר ספירת העומר, נכתב כך:

"בזמן שבית המקדש היה קיים -

שהיה עצנו שתול על פלגי מים -

שהאדמה היתה עונה את השמים. שאלו השמים בגשם, ענתה האדמה ביבול -

היינו מניפים לך את עומר התנופה.

היינו מביאים לך את אביב פירותינו: זהב, תבואה, דם ענב.

ובשמחה היינו נותנים, ובשמחה היינו סופרים ממתן עומר התבואה עד מתן ביכורים.

וטהרנו את נפשותינו מזוהמת החימוד מתאוות הבצע.

מלנו את בשרנו.

מלנו את לבנו.

מלנו את הוננו.

במעשר, בעומר, בביכורים.

ושמחנו מאוד בשמחת הספירה בזמן שבית המקדש היה קיים.

שהיה עצנו שתול על פלגי מים.

ועתה שמקדשנו חרב -

ועתה שעלי עצינו נדפים בכל רוח -

ועתה שהאדמה שואלת והשמים אינם עונים -

עתה אבלים ימי הספירה.

ובכל זאת סופרים אנו.

כדי לטהר את נפשותינו מזוהמת הגלות.

כדי לטהר את אדמתנו מזוהמת העבדות סופרים אנו.

את אביב בנינו אנו מניפים לפניך עומר התנופה.

את ביכורי בנינו אנו מעלים בטנא מלחמת מצוה. בכל מצרים שבעולם שוקעו בנינו בחומות עכו"ם -

בכל בבל שבעולם לשנו בדמנו את מלט מגדלם -

ועתה אנו מקרקרים את קירות זוהמת עכו ואקרא. בגופנו. בדמנו. ואנו סופרים את ימי הספירה תש"ז.

הנפנו על גרדומים ארבע אלומות זהב (א.ג : עולי הגרדום- דב גרונר, אליעזר קשאני, שלמה אלקחי ויחיאל דרזנר).

העלינו באש קרבן-עולה שני ביכורים בירושלים (א.ג. : עולי הגרדום- משה ברזני ומאיר פיינשטיין).

עתה הבאנו בעמק זבולון טנא דם. כדי לטהרנו מטומאת הגלות - כדי לטהרנו מזוהמת השעבוד -

כדי שייטהרו נשמות כל ישראל מזוהמת סיר הבשר - אנו סופרים. בשמחה אנו סופרים ובעצב. בשמחת המתן ובעצב הדם. ובזכות הספירה שספרנו יתוקן כל מה שפגמנו.

האדמה שואלת בדם. יענו השמים. שבזכות הספירה נהיה שוב מניפים את עומר התנופה כבימי קדם, בשמחה ללא עצב. במתן בלא דם, בירק בלא אש. בזכות הספירה שספרנו".


אסיים בשיר אותו כתבו חבריו של חיים אפלבוים, אחד הנופלים:

"אמי אל תבכי גדלת בן -

הפר ונאץ חק-גולה;

הוא מאס להלך כגבן

ולשאת חטוטרת חולה.

אמי אל תבכי על הגזר;

בנך העז וכיון וקלע.

לא פשט צואר לפני צר

כשה התמים לעולה.

אמי אל תבכי, אמצי לב

לבשי עז, אם נוגה ודלה

יש אביב בצינוק מלבלב

ולהבת באפק עולה".

בתוך הכאב, בתוך הבכי, בתוך הייסורים, הם אומרים: בדרכנו צריך להמשיך. יש תקווה, יש אור באופק. הם מסתכלים על ההמשך, ממאנים ליפול בזרועות הייאוש. את חבריהם הנופלים הם רואים כקורבן עולה למען עמם וארצם ותובעים ממני, ממך, מכולנו, להמשיך בדרכם.