מישהו יודע איפה אימא?

קרן הורגן משחזרת את השעות הארוכות שעברו מהרגע שהבינו שאסתר חמותה לא חזרה מהריצה, ועד שהתקבלה הבשורה המרה.

תגיות: אסתר הורגן
קרן הורגן , ב' באייר תשפ"א

מישהו יודע איפה אימא?-ערוץ 7
הוואטסאפ המשפחתי
צילום: קרן הורגן

ערב שבת ראשון שלנו בחריש, מאז הרצח. יושבים בסלון אחרי האוכל, מדברים ומקשקשים.. דביר עובר לידי, מסתכלת לתוך עיניו...

ובום. דפיקות הלב. והיסטריה. הר געש מתחיל לבעבע בתוכי. ואז מגיעות התמונות, יותר כמו סרט נע. הודעה. 'מישהו יודע איפה אימא?' ורשימה של 'לא' מכל בני המשפחה. אנחנו תוך כדיי מתעסקים בפייננס, בכסף ובמחשבות רגילות כאלה. אחרי שעה, עקיבא שואל בקבוצה שאלה שנחרטה במוחי לעד. 'נמצאה האבדה?'. 'לא'.

אחרי חצי שעה כבר היינו בדרך ליישוב. נסיעה של רבע שעה שהרגישה כמו נצח. לחץ מבעבע ומפעפע בתוכנו. פחד לא מוכר. שתיקה צורחת באוזנינו. ואני בראשי. 'יהיה בסדר. יהיה בסדר. יהיה בסדר'. 'אולי היא נפלה, איבדה הכרה, אנחנו נמצא אותה'. תוהה אם אני מאמינה לעצמי.

באופן אינסטינקטיבי מגיעים ישר ליער, רצה החוצה וצורחת את שמך. 'אסתר!!!!!' אחרי כמה דקות הבנתי שאני מפחדת מדי. נוסעים ליישוב. חמ''ל. צוותי חיפוש. חלוקת אזורי סריקה.

אני זוכרת שראיתי את בנימין, עיניי פוגשות את עיניו, ואני רואה בלבול מוחלט. ופחד. האיש הגדול, הכל יכול והכל יודע, עומד מולי ואומר לי 'אני לא יודע. אני חסר אונים'.

אסתר הורגן ז"ל
באדיבות המשפחה

הילדים מתחלקים לצוותים ויוצאים לחפש ביער. איילת ואני נשארות עם אביגיל בבית, למקרה שבמקרה תחזרי. איילת ואני מחליפות מבטים, מתח חותך את האוויר. מפרק כל נשימה לחתיכות קטנות וחסרות משמעות. ושעות של המתנה. ב21:15 בערך אני שולחת הודעה לממונה עליי שכנראה לא אגיע מחר, אעדכן. 'מה קרה?' היא שואלת. 'חמותי נעדרת' אני עונה.

יושבים במטבח מסביב לאי השיש השחור, פותחת תשחץ וגוררת את כולם לפתור איתי. העיקר להתעסק במשהו כדיי לא לאבד את השפיות. אחרי התשחץ השלישי כולם כבר איבדו עניין, ואני יוצאת החוצה למרפסת.

'מה התרחיש? מה התרחיש? מה התרחיש?' אני שואלת את עצמי במשך שעות. ניגשת אל איילת והיא אומרת לי 'זה לא ייגמר טוב..' ואני יודעת. 'לא'. איילת אומרת לי שנצטרך להיות חזקות. אנחנו חייבות.

אני זוכרת את הרגע אסתר, שהבנתי שאת כבר לא איתנו. זה היה בפעם האולי 800 שיצאתי החוצה למרפסת, הר געש בתוכי מאיים לפרוץ, ואני מרימה עיניי לשמיים ושואלת אותך 'איפה את????'

ואז שבר. הבנה כואבת מחלחלת בכל חלק בגופי. כבר כמה שעות של חושך. ומאות אנשים מחפשים. אם היית נופלת כבר היית נמצאת. והרגע הרמתי עיניי לשמיים ודיברתי אלייך. כועסת. מבינה שבתוכי אני יודעת שאת בעצם כבר לא איתנו, וכעת מחפשים רק את גופך.

כאב חותך פילח את גופי. מוציא אותי מן הדעת. מתפללת בכל מאודי שילדייך לא יהיו אלה שימצאו אותך. אלוהים, בבקשה. רק לא זה.

אני יוצאת ונכנסת מהמרפסת לבית. השעה כמעט 2 בלילה, רוב הילדים חזרו הביתה. אני יוצאת שוב למרפסת ורואה את הרב נוסע, או יותר נכון - טס החוצה. 'זה קורה'. אני מבינה. הרב נסע לזהות אותך, אני מבינה מיד.

כולם עוד בתוך הבית, ורק אני ראיתי. אני יוצאת ונכנסת, אני בטירוף. עקיבא והלל מחליטים לצאת שוב לסיבוב שני, אני מתחננת שיישארו אבל הם החלטיים. אני יודעת שעוד רגע יבואו להודיע. אני מתחרפנת. מתח עצום, כואב ומייסר, עובר בכל גופי.

אחרי זמן שהיה נראה כמו נצח - הם נכנסו. שלושה שליחים שבאו לבשר את הבשורה המרה ביותר. עקיבא והלל לא היו אפילו בבית. אני שומעת את המילים 'אירוע פחע', ולא מבינה את המשמעות.
נראה שהאחרים מבינים.

קרן הורגן ומשפחתה
צילום: באדיבות המצולמת


אלה הרגעים הנוראיים ביותר שהיו לי בחיים. בכי וכאב שלא חשבתי שאדע. שאשמע. שלא ידעתי שקיימים. צער שמכלה הכל. זעקות שבר קורעות את חלל הבית. נשמות שבורות. דביר שם, מדבר אליי, מחזיק אותי, אומר לי שהוא כאן איתי, מסתכלת אליו לעיניו הכחולות...

ובום. אני שוב בסלון. ערב שבת. רועדת ומפוחדת. כואבת. המומה ממה שעכשיו קרה. איך חייתי הכל מחדש עכשיו? מנסה להסדיר את קצב הלב. מבינה שאני עכשיו חלק מהכאב, והכאב הזה הוא אני. זיכרון חי על מוות.