נאום בני גנץ בטקס יום הזיכרון בקריית שאול

משפחות יקרות.

אני מכיר את הפצעים שנפערים ואינם מגלידים, אך איני מתיימר לחוש את עומק הכאב שמלווה אתכם, בני המשפחות השכולות בכל יום, בכל שעה.

כאב שאין לו מזור.

עבורכם, כל יום הוא יום זיכרון: יום ההולדת, יום הנישואין, יום הנפילה. היום שבו צנחה השן הראשונה, והוחלפה תחת הכרית במתנה.

היום הראשון לשנת הלימודים, ימי הנישואין של החברים הקרובים.

כל שנותר אלו רגעים אחרונים של חסד, שמשוחזרים ללא הרף.

מה לא היינו נותנים, כדי לחוות אותם שוב.

כל אלה, רגעי-חיים שמונצחים לעד בנפשכם, בנפשנו.

מי שלא חווה שכול, אינו יכול להבין את עוצמות הכאב.

אבל כולנו כאחד מחבקים ועוטפים אתכם באהבה ובהוקרת תודה לאומית וגם אישית.

**

ביום הקדוש הזה, כשמדינת ישראל כולה מתייחדת עם חלליה, תסלחו לי אם לא אדבר הפעם רק על הנופלים, אלא גם עלינו – החיים.

"אם קצרה ידנו מהציל לקוּחים למוות – אנחנו, המוצלים, אחראים לשארית ישראל", כתב ברל כצנלסון.

"אין כתפיים אחרות להטיל עליהן. אין גב להתחבא מאחוריו. העובדה כי אותנו, הניצבים כאן, העלה גורל ישראל אל החוף – מחייבת. אי אפשר שלא תחייב".

אין כתפיים אחרות להטיל עליהן, אין גב להתחבא מאחוריו.

כאן, סביבנו, טמונים כשלושת אלפים חללים ששילמו בחייהם במערכה הממושכת על הגנת מדינת ישראל.

יש בהם דתיים וחילונים, גברים ונשים, סטרייטים ולהט"בים, שמאלנים וימנים.

איש לא שאל אותם להשקפתם הדתית, לעמדתם הפוליטית או לנטייתם המינית, לפני שיצאו לקרב.

בארבעת העשורים האחרונים השתתפתי בלוויות רבות, פקדתי מאות בתים.

ראיתי משפחות שנסדקו, הורים, אחים ואחיות, בנות ובני זוג וילדים שחלק מהם נקבר באדמה.

אך בעיקר, ראיתי ברגעים הללו את כוחה של החברה הישראלית.

****

מדינה מיוחדת, ישראל: אנחנו מתכנסים ומתאחדים במלחמות, בטרגדיות, בימי זיכרון, לפעמים גם בהישגים לאומיים או ספורטיביים.

בזמנים אחרים, אנחנו יותר ויותר שוכחים את הרעות והערבות.

בתקופה האחרונה אנו עדים לשיח מפלג שהולך וגובר, לעיתים נדמה כי מה שהיה פעם קדוש, היה ואיננו.

כך למשל, הורים שכולים שנאלצו לספוג השנה חיצי תרעלה שביזו את כבוד חללינו- אלו דברים שאי אפשר להישאר אדישים אליהם ואסור להישאר אדישים אליהם.

ולצידם משפחות אצילות.

רגע אחד שנחרט בליבי השנה- כשברוך בן יגאל, אביו של עמית ז"ל, חייל גולני שנהרג בפעילות מבצעית, עומד בעצרת, ימים אחרי שבג"ץ פסק שלא ניתן להרוס את בית המחבל שהרג את בנו. עומד בכאב, מוחה, ועדיין קורא לכבד את בית המשפט, ומשתיק את מי שמשמיעים קריאות גנאי כלפי ערבים.

כי במותם- ציוו לנו לא רק את עצם החיים, אלא גם את הצורך לחיות באחדות ובכבוד האחד לשני.

****

ביום הזה אני מבקש, לזכור ולהזכיר שעם אחד ומדינה אחת אנחנו- עם כל הטוב ועם כל הרע ו"הלא נורא".

אויבינו לא מבחינים בינינו, ובכולנו הם מבקשים לפגוע.

הם לא מפסיקים לאתגר אותנו ולחפש סדקים- ומולם, צה"ל חזק יותר מתמיד, נחוש כפי שהיה תמיד ולוחמיו פועלים באותה רוח הקרב שהיתה לאורך שנים.

לצערי, איננו יכולים להניח את החרב גם כעת, ועל דורות ההווה והעתיד שלנו, מוטלת כעת המשימה, זו המשמרת שלהם.

נעשה הרבה כדי להחזיר את כולם הביתה בשלום- ונעשה הכל כדי לשמור על ישראל בטוחה.

אך אם חלילה נתפצל לתתי שבטים- נקל על אויבינו.

*****

אזרחי ישראל,

אם לא למעננו נתאחד, נעשה זאת בשם מורשתם וכבודם של הנופלים על הגנת הארץ ולמען הדור הבא.

ננסה לרקום מחדש את החוטים שנפרמו, למצוא את המשותף לא רק בבתי העלמין, אלא גם בבתי הספר, לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברחובות הערים ובפרלמנט.

גם אם לא נסכים תמיד על הדרך - נישאר על השביל, נישאר אחים.

זוהי מחויבותנו כלפיהם. להיות ראויים לקורבן.

לזכור את הנופלים ולהיות מחויבים גם לחיים, ובהם עשרות אלפי נפגעים שנושאים בגופם ובנפשם את צלקות המלחמה- גלויות וסמויות מן העין.

יש לנו מחויבות להיות רגישים יותר, להיות שם בשבילם.

לבחון את עצמנו כשצריך – והמציאות הוכיחה לנו בצורה הקשה ביותר- שצריך.

אני מחויב לכך, וכל מערכת הביטחון מחויבת לכך.

כי בדיוק כשם שאנו מחויבים לביטחונה של מדינת ישראל, אנו מחויבים לשמירה על ערכיה ועל אלו ששלחנו אל הקרב, ולא חזרו ממנו אותו דבר.

משפחות יקרות, היום הוא היום שבו אנו מזכירים לכן- שליבנו תמיד איתכן.

יהי זכר כל הנופלים, ברוך.