מנחם רהט: עיניים עצומות לרווחה

גדולי הקהילות החרדיות בגולת אירופה ייחלו לחירות ישראל, אולם צאצאיהם הרוחניים מתעלמים מהתגשמות התפילות. בניגוד לציבור החרדי הספרדי, הרואה מלכתחילה במדינת ישראל ערך גאולי מובהק.

תגיות: מנחם רהט
מנחם רהט , ג' באייר תשפ"א

מנחם רהט: עיניים עצומות לרווחה-ערוץ 7
מנחם רהט
צילום: עצמי

1. לפני 140 שנה בדיוק, 67 שנה לפני קום המדינה, ניצב הצדיק רבי יהודה אריה לייב אלתר, האדמו"ר השלישי בשושלת גור, בפני חסידיו בבית מדרשו בעיירה הפולנית גורא-קליווריה, כמנהגו מידי שבת ומועד, ועסק עימם בשיח תורני, כדרכו בקודש.

היה זה בשבת חנוכה שנת תרמ"א, 1881, לפני 140 שנה בדיוק. בדרשת החג ניבא האדמו"ר, כי יבוא יום שחג נוסף, בן זמננו, יתווסף ללוח השנה העברי – חג היציאה מהגלות וקיבוץ הגלויות בארץ ישראל. חג העצמאות. האדמו"ר עצמו תיעד זאת בספר דרשותיו הנודע 'שפת אמת'.  

2. וכך אמר בפני חסידיו, כפי שכתב ברשימותיו לאחר צאת השבת: "חנוכה ופורים הם הֶאָרוֹת מֵרְגָלִים [השתקפות של חגי הרֶגל]... ויש נגד זה גם כן רגלים מתורה שבעל פה, והם אורות המקבלים כדמיון אור הלבנה מאור החמה... חנוכה הֶאָרָה מחג הסוכות, ופורים מחג השבועות; ומחג הפסח מקווים אנו להיות עוד" ('שפת אמת', דרוש לחנוכה, תרמ"א).

בעברית בת ימינו: הואיל ולשניים משלוש הרגלים, כבר יש מקבילות של חגים מאוחרים יותר, דומים להם: פורים הוא המקבילה של שבועות ("הדר קיבלוה", אומרים חז"ל, ומפרשים שבעקבות נס פורים קיבלו היהודים מחדש את התורה, והפעם מרצון, בניגוד לקבלת התורה בסיני שהיתה בכפייה: "כפה עליהם הר כגיגית), וחג חנוכה המקביל לסוכות (שניהם היחידים ברשימת החגים שנמשכים 8 ימים) – הרי לא ייתכן שדווקא לחג החרות, ראש וראשון לחגי ישראל, לא תימצא מקבילה, מה גם שכבר הבטיח הנביא: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז'). ומכאן ראיה, אומר הרבי מגור, שעוד עתיד להתחדש עלינו חג חרות נוסף, בעידן המודרני. 

זכינו שנבואת ה'שפת אמת' התגשמה לעינינו. 67 שנה אחר שנאמרה, קמה והיתה מדינת ישראל, מדינה יהודית ראשונה מאז מדינת החשמונאים שהתקיימה עד לפני 2,264 שנה. 

3. העם היהודי, ברובו, חוגג את החג שעליו ניבא הצדיק. פרט לציבור אחד, המונה כיום 21% מאזרחי המדינה: 89% מהציבור החרדי טענו בסקר טרי שערך המכון למדיניות העם היהודי, והתפרסם ערב יום העצמאות, כי יום העצמאות אינו חג מבחינתם, ואילו 11% מקרב הנשאלים החרדים ציינו שיום העצמאות הוא יום חג. אפילו בחברה הערבית בישראל, לא הגיעו לנתון כה עלוב: 69% מערביי ישראל טוענים שאינו חג, אבל 24% מערביי ישראל גורסים שזהו יום חג. מדהים עד איזה שפל הגיעה אי הכרת הטוב באחינו החרדים. 

אולם חובה לומר שהעויינות כלפי יום העצמאות (וממילא כלפי המדינה), אינה נחלת כל החרדים. זוהי נחלתם הבלעדית של החרדים האשכנזים – ליטאים וחסידים כאחד. יחסן של כתות אלה למדינת ישראל, בלתי נתפס. למרות השפע הרוחני והפיסי שהעניקה לעם ישראל, ובכלל זה כמובן לציבור החרדי האשכנזי, אין לחברה החרדית מידת הכרת הטוב, והודאה לבורא עולם, על הנסים שנעשו לאבותינו ולנו בכל הנוגע להקמת המדינה, ולעצם קיומה. איך ניתן לכנות זאת? חוצפה כלפי שמיא? ביזוי כל תפילותיהם של אבותינו וסבינו לקיבוץ גלויות ולשיבת ציון?   

4. ואולם, הבדלנות הזו וכפיות התודה כלפי שמיא, פגעה רק באגף האשכנזי של הציבור החרדי (וגם בקירבו יש מיעוט של חרדים אשכנזים המכבדים בסתר את הפלא הגדול הזה ומודים בגודל הנס). לעומת זאת, הציבור החרדי הספרדי נוהג הפוך: שמח בשמחתה של המדינה, מניף את דגלה, אומר הלל והודיה ביום חגה (בלי או עם ברכה), מכבד את הימנונה וכיו"ב. (פרט לטיפוס הספרדי-חרדי המשתאכנז, החדש, נוסח אריה דרעי, שאיבד את זהותו המקורית, משתופף בהכנעה מול האשכנזיות, ונאבק שבניו יתקבלו לישיבה אשכנזית ובנותיו לסמינר אשכנזי!).

כך למשל אמר הראשל"צ הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לאחר תפילת שחרית ביום העצמאות תשע"ג, האחרון בחייו, על נס העצמאות והניצחון בתש"ח: "להתגבר על שבע ממלכות, כולם אנשי צבא. מה היינו אנחנו? ישתבח שמו, ברוך פודה ומציל, זה היה נס בלי ספק". גם הראשל"צ הראשון במדינת ישראל הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, כתב על יום העצמאות: "יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובתפוצות - לדורותינו ולדורות עולם, להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה: זה היום עשה ה' נגילה ושמחה בו". הרב יעקב משה טולדנו, רבה של תל אביב, כתב בתשובה ארוכה בספרו 'ים הגדול', ש"מצוות כיבוש א"י נוהגת בזמן הזה, בכל האופנים ובכל האמצעים", ויש להודות ולהלל על הקמת המדינה שמקיימת מצווה זו. 

חכם יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה, מחשובי רבני המגרב, צידד בהודיה ושמחה ביום העצמאות: "הודו לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהתחיל להנעיר אותנו מעפר שפלותנו, אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, ועינינו הרואות: מדינת ישראל, נשיא ישראל, דגל ישראל". ועוד כתב בתשובה לשאלה כיצד יש להתייחס ליום העצמאות: "אין לך לסכסך דעתך בעניינים אלו. אתה ספרדי חרד עשה מה שאנחנו עושים. עושים אותו יום טוב בהלל גמור ובהודאה למלך הכבוד ברוך הוא, ואוכלים ושותים ושמחים, ואין לנו עסק עם אחרים".

זו היתה דרכם של גדולי הרבנים הספרדים שראו בציונות תנועת הצלת העם, ובמדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו. 

5. בשנותיה הראשונות של המדינה הגיב אחרת הציבור החרדי האשכנזי לתופעת המדינה. דור המנהיגים הראשון, כמו הרב יוסף כהנמן מייסד וראש ישיבת פוניבז' ציווה להניף את דגל המדינה על גג הישיבה בבני ברק; האדמו"ר מסדיגורא שנמלט מן התופת נתן ביטוי לאהבתו את המדינה בטיאטוא רחובות תל אביב אחת לשנה ביום העצמאות; האדמו"ר מבוהוש רבי יצחק פרידמן שהיה 'האדמו"ר הציוני' וקבע מושבו במתכוון ברחוב ביאליק בלב העיר תל אביב, נהג הלל והודיה ביום העצמאות, ורבים אחרים. הם חשו על בשרם את אימת גיא הצלמוות שבגלות, ונשמו את אוויר הפסגות של המעבר מאפילה לאורה ומשיעבוד לאור גדול. ברוחב דעתם הבינו, שהמדינה אינה בגדר המובן מאליו, ויש להודות עליה לבורא עולם.  

במאמר מוסגר נזכיר את סיפורו המופלא של האדמו"ר מסדיגורא, רבי יעקב פרידמן, הראשון שהתיישב בארץ אחר המלחמה. הוא לא רק נהג להתייצב מידי יום העצמאות לתפילת ההודיה החגיגית שהתקיימה בבית הכנסת הגדול בתל אביב, בהשתתפות ראשי ושועי המדינה (היו ימים!), אלא גם נהג מנהג מוזר: באישון לילה של ליל יום העצמאות, לפנות בוקר, היה יוצא בחשאי מביתו לרחבת בית הכנסת הגדול, שנמצא סמוך לביתו בתל אביב, חמוש במטאטא, וטיאטא באין רואה את פיסת רחוב אלנבי שבחזית בית הכנסת. הרב יששכר תמר (מחבר 'עלי תמר' ואביו של ד"ר דוד תמר ז"ל), הוא שחשף סוד זה, כשבאורח מקרי לכד פעם את הרבי הנכבד  כשטיאטא את הרחוב והשתומם מאוד לפשר המעשה המשונה. 

הסביר לו האדמו"ר, כי בהיותו בווינה בעת פלישת הנאצים, הם אספו את היהודים ברחבה מרכזית, ואז ציוו על ראשי הציבור היהודי, במגמה להשפילם, לבצע לעיני הציבור עבודות בזויות. הוא, הרב יעקב פרידמן, קיבל מטאטא לידו ונצטווה  להיות מכאן ולהבא מטאטא רחובות. "נדרתי אז בלבי", הסביר האדמו"ר האדמוני לבן שיחו, "שאם יזכה אותי הקב"ה לעלות לארץ הקודש, אטאטא בשמחה ומתוך הודיה את רחובותיה. מאז אני מטאטא את הרחוב פעם בשנה, ביום העצמאות לפנות בוקר, כשהרחוב ריק מהולכי רגל".  

מנהיגי דור ראשון לגאולה ואחרון לשיעבוד, היו אנשים מסוג אחר. הם חוו על בשרם את מוראות אושוויץ וחשו טעמה המתוק של עצמאות ישראל.

למרבה הצער, בועטים במתת שמים זו צאצאיהם הרוחניים. בני הדור השני והשלישי לגאולה, שלא התנסו למזלם בזעווה הנוראה. הם אינם מסוגלים לחוש בגודל הנס שזיכנו בורא עולם, אשר הסיר את חרפת עמו מעליו, כפי שהתנבא הנביא: "וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר" (ישעיהו כ"ה). אין בעל הנס מכיר בניסו. 

6. עיניה של החרדיות האשכנזית בימינו עצומות לרווחה. אם לתמצת בקליפת אגוז את פשר התנכרותה למדינה, אפשר לראות זאת באימרת החתם סופר, שמעכבת מהם כל אפשרות של התערות החרדים בחיי הציבור ומעודדת אותם לבדלנות ופרישה הציבור: "חדש אסור מן התורה". לאמור, כל דבר שהוא בגדר חדש ומערער את קדושת העבר, פסול. גם המדינה הציונית, שכמותה לא הכרנו באלפיים השנים האחרונות. 
הציבור החרדי הספרדי אינו מכיר בתפיסה זו. ציבור יקר זה בוחר דווקא להכיר במציאות, וללכת עימה, מבלי לפרוש מהציבור, ברוח העיקרון המבריק שניסח הרב קוק, ושהתיר שימוש בחדש גם ישן: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". יש לנו מדינה וחובתנו הדתית לכבדה, להתפלל לשלומה ולשגשוגה. 

(באדיבות שבועון 'מצב הרוח')