אביחי בוארון
אביחי בוארון צילום: ציון וירושלים

בשנת 1932, לפני פחות מתשעים שנה, נולד אבא שלי זבולון ז"ל. הוא נולד בלוב שבצפון אפריקה. כשהיה בן 8, הוא התייתם מאימו, גינונה, שנהרגה כשהייתה בת 35 בלבד כתוצאה מהתקפה של חיל האוויר הגרמני.

כך הם נותרו, שלשה ילדים קטנים, יתומים. אבא שלי בן השמונה, בני בן החמש ואפרים בן השלש.

אבא שלהם, סבא שלי, סבא אברהם, טיפל בהם במסירות אין קץ. בהמשך הוא התחתן עם סבתא טוני ונולדו להם עוד שמונה ילדים. ואז, בשנת 1949 הם עלו לארץ ישראל או יותר נכון ברחו אליה. הם ברחו כי הערבים החלו לערוך פוגרומים בכל ארצות האיסלם. להרוג ולטבוח ביהודים. הם ברחו בחוסר כל בלי שיכלו אפילו למכור את הרכוש שלהם. למה? כי הערבים ידעו שהיהודים עוד מעט בורחים אז למה לקנות מהם – הרי עוד מעט הם יהיה אפשר לקחת את כל הרכוש של היהודים בחינם.

וכך, עלובים וטרוטים עלו לארץ ישראל אבא שלי ואחיו יחד עם סבא וסבתא שלי, עם מעט מחפציהם. הם הגיעו למעברה בבית ליד.

אימא שלי, מלכה תבדל לחיים ארוכים – לבית דבוש, נולדה בשנת 43, גם היא בעיר הבירה טריפולי. מיד כשנולדה, אבא שלה, סבא חיים, נלקח למחנה כפיה ז'אדו במדבריות לוב. הוא חזר משם אחרי שנתיים, בסוף המלחמה. אמא שלי מספרת שהוא חזר משם שבר כלי. גם אימא שלי ומשפחתה עלו למעברה בגבעת אולגה.

גם למשפחת בוארון וגם למשפחת דבוש היה קשה מאוד. האוכל היה מצומצם. הם גרו באוהל אוהל צבאי. אח"כ עברו לצריף לא מרוצף. ואחר כך, אחרי כמה שנים טובות, הם עברו לשיכון. הם חיו בדלות ובעוני גדול, אבל הם היו מאושרים.

הם היו מאושרים כי הם היו בארץ ישראל. במדינה שהם חלמו עליה, המדינה, שההורים שלהם סיפרו עליה במשך שנים ארוכות. הם היו מאושרים כי הם הבינו שחזון הנביא: "אביא בנייך מרחוק ובנותייך מקצה הארץ" – זה לא סיפורי מעשיות. הינה זה קורה באמת והם בגופם מקיימים את הנבואה.

וכשהם כבר היו כאן בארץ, למרות הקשיים העצומים, הם ראו בעיניהם איך מתקיימת ההבטחה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" – אנחנו באנו והינה הארץ פורחת. 

אני זוכר שסבא חיים פעם נתן לי פרי לברך ואני כילד לא רציתי באותו רגע לאכול – הוא דחק בי ואמר: קח וולדי, ברך – זה תפוז של ארץ ישראל.
אני זוכר איך פעם אחת הלכתי עם אבא שלי ברחובות ירושלים ופתאום הוא נעצר מתבונן במנוף מעל בנין בבניה.

שאלתי אותו: "אבא, למה נעצרת?". 

הוא ענה לי בהשתאות: "מנוף... בונה בניין בירושלים...".

"נו", שאלתי אותו, "מה החידוש?".​

ואז הוא אמר לי: "אתה לא מבין כלום. אתה יודע כמה חלמנו לראות מנופים בונים בירושלים?! אתה יודע כמה בכינו להגיע עד שהגענו לרגע הזה?!". וזה היה אמיתי ומפעים וגבוה כל כך.

והינה אנחנו, בני עמונה ועמיחי, דור שני-שלישי לגאולה, ממשיכים את דרכם של הורינו, מוסיפים את הקומה שלנו בבנין תקומת ישראל בארצו.

הנה אנחנו עומדים על כתפיהם הרחבות של בני הדורות הקודמים, אלו שחלמו ולא זכו להגשים ולעלות ארצה אבל בפרט, אנחנו עומדים על כתפיהם של הורנו, שהיו הגשר בין גלות לגאולה. ואנחנו כמותם, אנחנו לא נעצרים, אנחנו ממשיכים לתרום את תרומתנו המאוד משמעותית לשיבת ציון, לחזרת עם ישראל לארץ ישראל.  

והסיפור הפרטי שלנו הוא גם הסיפור הלאומי הישראלי. גם אנחנו גלינו מביתנו, גם אנחנו גורשנו מחצרנו וישובנו נחרב.

אבל כדרכם של אבותינו – לא ויתרנו. ידענו משבר קשה ויכולנו לו. כעסנו. כאבנו. נשכנו שפתיים עד זוב דם עד היום. ועם זאת, כדרך הדורות הקודמים, קמנו וניערנו חוצננו, הקמנו את הישוב עמיחי אחרי עשות שנים בהן לא קם ישוב יהודי חדש ביהודה ושומרון ואנחנו עשינו זאת לתפארת עם ישראל ומדינתו.

הנה נבנים כבר 10 בתי מידות בעמיחי, זכינו לבנות בית כנסת יפה, שכונה חדשה נוספה לישוב הצעיר, משפחות ראשונות נקלטו בקהילת עמיחי אחרי הרבה שנות בצורת, אנחנו מפתחים ונוטעים וממשיכים במשימה הפרטית-לאומית והינה היינו כחולמים בשוב ה' שיבת ציון.​

ויותר מזה, גם מאבקנו על עמונה לא היה לשווא, לא רק בהיבט של הקמת עמיחי. מאבק הגבורה הנחוש והערכי שהובלנו הותיר רושם בלבבות יחידי סגולה שנשבעו לגאול את אדמות עמונה ובשנים האחרונות, נישאים על רוחם הגדולה של חלוצי עמונה, הם רכשו קרוב לארבעים דונם בעמונה, וכבר סיכמנו עם המדינה לפתח את החקלאות הישראלית בעמונה ובהמשך יבנו בתים באותן חלקות וכך היא גאולתן של ישראל – רוויית נסיגות והתקדמויות, מעקפים ודילוגים – "דומה דודי לצבי או לעופר האיילים".

אכן לא הכל מושלם ואולי אפילו הרוב, מצריך תיקון. מדינת ישראל לא פועלת כפי שהיינו רוצים שתפעל ולא מקדמת את היקר והחשוב לנו. 

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה" ומדינת ישראל היא תמונת ראי של האומה הישראלית.

אבל יחד עם זאת, דווקא אנחנו, שקמנו מהמשבר הפרטי-לאומי שלנו והמשכנו להיאבק על מימוש הערך שלנו, ערך ההתיישבות, והצלחנו בכך, דווקא אנחנו מבינים שבשורש הדברים אין חלוקה והכל אחד והכל טוב.

דווקא מהמקום הזה אנחנו יכולים וצריכים להיות מגדלור – מגדל של אור ותקווה. לעצמנו, לילדים שלנו, לשכנים שלנו, להתיישבות ולעם ישראל.

דווקא אנחנו מהווים דוגמא חיה לכך שלמרות הקשיים והמעקשים – פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה והננו מלאים תודה והודאה לקב"ה, על שזיכה אותנו להניח עוד אבן בחומה ולהקים את בנין המולדת. "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו