ד"ר יוסי לונדין
ד"ר יוסי לונדין צילום: ללא קרדיט

הרבבות שרקדו במניינים ההמוניים בחוצות הערים והישובים, שירי ההלל והשמחה שבקעו רקיעים, טקסים גדושי גאווה לאומית והמלאים בדמויות מופת ומיליונים המטיילים וממנגלים בשמחה תחת כל עץ רענן, כל אלו אפיינו את חגיגות העצמאות השנה.

אכן, ראויה עצמאות ישראל להודיה ולשמחה, והחובה לזכור שלמרות הכל, עם שתוך שבעים ושלוש שנה הצליח להפוך מעם של פליטי חרב עני ומושפל, למעצמה אזורית שהיא הראשונה בעולם למגר את המגיפה וששליחיה עושים בכורים הגרעיניים של איראן כבשלהם, מצדיקה את ראיית הטוב והשמחה המתפרצת, ואולי השנה אפילו יותר מתמיד.

ובכל זאת, בבוקר שאחרי, עם כל זיכרון הכוס שהרבה יותר מחציה מלאה, חובה גם לא להתעלם מהמשימות שעוד נכונו לנו. והם דחופות.

סקירת האירועים שאירעו רק בארבעים ושמונה האחרונות היא מדהימה. בערים המעורבות לוותה צפירת האבל לרגל יום הזיכרון במטחי זיקוקים (מכוונים בוודאות) של חוגגי הרמאדן.

בירושלים העז פורע פלשתינאי לסתור על לחיו של בחור ישיבה ובלי לחשוש להעלות את התיעוד לרשת החברתית, בחברון הורדו דגלי ישראל ממערת המכפלה עם תום טקס העצמאות כדי לא לפגוע בחוגגי הרמאדן. בשאנור ובדרך לכותל הומטרו אבנים ובקבוקי תבערה על אוטובוסים יהודים, ולקינוח עם צאת החג הזכירו יושבי הרצועה את קיומם באמצעות "צבע אדום" סטנדרטי ברחבי שדרות.

במישור אחר הגדישו חוליגנים המתיימרים משום מה להקרא בשם חרדים לדבר ה' את הסאה, בהצתה המונית של דגלי ישראל בחוצות מאה שערים, וגרוע מכך בהשחתת דגלונים ונרות נשמה שהונחו על קברי חללי פעולות האיבה בהר המנוחות. וכמובן לצידם של תופעות איומות אלו ממשיכה האנרכיה ברחוב הערבי הכוללת ממוצע יומי של שני נרצחים, ובאופן לא מפתיע היא חודרת ומחלחלת גם לעולם התחתון היהודי, שאנשיו לא מהססים לבצע מעשי רצח של אויביהם בביתם כשהם מחופשים לשוטרים.

מה המשותף לכל "יבול הארועים המפואר" הזה שכולו אירע במקביל לטקסי יום היזכרון וחגיגות העצמאות? כולם אינם מסכנים (לפחות לטווח המידי) את בטחון המדינה ברמה הלאומית, כולם אינם מהווים בדרך כלל איום ישיר על חייו של האזרח הנורמטיבי, וכולם, למרות זאת, מעמידים באור עגום ואולי אפילו מגוחך את החגיגות על הקמת מדינה ריבונית, היודעת להגן על יהודים בכל מקום שהם ומקיימת שלטון חוק וסדר.

המשותף לכל הארועים הנ"ל הוא שהמענה להם אינו מתמצה בפענוחם ומציאת הפושעים בידי המשטרה (מה שקורה בדרך כל במהירות רבה) ואפילו לא בהרשעה בידי בתי המשפט (המחזיקים בשיא עולמי לקבלת עמדת התביעה והרשעות נאשמים). הבעיה היא בגזרי הדין ובהתייחסות הבעייתית של רשויות החוק ל"פשיעה הקלה", על רקע לאומני ופלילי.

העובדה שמחזיקי נשק זוכים לעונשים מגוחכים, מבצעי אלימות קלה נפטרים תכופות בענישה על תנאי, וסניגורים ממולחים וארגוני "זכויות אדם" מספקים תירוצים אין ספור מדוע אין להעניש ולהרתיע בכל חומר הדין, כל אלו מותירים את אזרחי ישראל חשופים ומופקרים מול כנופיות פשע, טרור "קל", וקבוצות אנרכיסטיות מבית ומחוץ.

בפרוס שנת ה"דע" לעצמאות ישראל, הגיע הזמן שאויבי המדינה והחברה מבית ומחוץ (מה שלא מפריע להם בדרך כלל להינות ממנעמי המדינה) ידעו שיש דין ויש דיין. הגיע העת שבה ידעו הכל שעל החזקת נשק, סטירה לעוברי אורח ופגיעה בסמלי המדינה במזיד ובהתרסה משלמים פושעים (ורצוי מאוד שגם משפחותיהם) בריבית דריבית.

הגיע הזמן לחזור למציאות שבה פורעי חוק מכל מגזר רועדים משוטרי ישראל ולוחמי מג"ב ולא להיפך. הגיע העת שבה האגפים המשפטיים יקבלו הוראות מאגפי המבצעים ולא להיפך. הגיע העת להכריז מחדש על ריבונות יהודית וממלכתית בלא מעט אזורים בארץ.

האתגר סבוך. דת זכויות האדם וקנאות ה"פוליטקלי קורקט" שפשתה במקומותינו כלאה את כוחות הביטחון ואנשי החוק ברשת של הגבלות, תקנות וחוקים בלתי אפשריים. הצורך לאזן בין מלחמת החורמה בפשע ובטרור לבין הרצון לא לפגוע בחפים מפשע היא סבוכה, אולם מדינה שיודעת לפוצץ כורים בלב איראן, יכולה לדאוג גם לכך שבלב בירתה לא יינתנו סטירות לחי משפילות על רקע לאומני.

המשימה גדולה ומורכבת. היא מוטלת לא רק על אנשי הביטחון והמשפט, אלא גם על אנשי חינוך ותקשורת שמחויבים להעביר את המסר ולפיו חובת מיגור הפשע לגווניו חשובה לא פחות משמירה על הפרשנויות המרחיבות (ותכופות גם ההזויות) של זכויות האדם.

היעד ליום העצמאות הבא הוא פשוט להחזיר חוק, סדר ובטחון. את ההלל נגיד בע"ה גם ביום העצמאות הבא בכל מקרה. לא יזיק שיהיו סיבות שיגרמו לכך שהוא יהיה גם קצת יותר שמח.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו