איציק וייס (במרכז) עם חיילים מצטיינים
איציק וייס (במרכז) עם חיילים מצטיינים צילום: דובר צה"ל

כבר 24 שנים חוזר על עצמו הטקס - תרתי משמע - שרנ"ג (מיל') איציק וייס מכיר כל כך טוב. שבועיים לפני יום העצמאות הוא מתייצב ל-14 ימי מילואים, שבמהלכם הוא מפקד על 120 החיילים שנבחרו למצטייני נשיא המדינה, ומאמן אותם לקראת הטקס המסורתי בבוקר החג.

רק פעם אחת, אשתקד, וייס לא ניהל את האירוע, בגלל שמגיפת הקורונה הביאה לביטולו. השנה, חודש לפני שיחגוג את יום הולדתו ה-67, הוא עושה זאת בפעם האחרונה ויפרוש לגמלאות.

"פרשתי מצה"ל בגיל 45, אבל הצבא לא ויתר עליי וגייס אותי לטקסים הממלכתיים בבית הנשיא", מספר וייס. "עשיתי הכל בהתנדבות. ראש מדור טקסים אומר שכל עוד הוא בתפקיד, אני נשאר צמוד אליו, אבל המציאות אחרת. הגיל עושה את שלו, וגם הבריאות. הצמידו לי בחור והתחלתי לגדל אותו. הוא לומד את העבודה, ואני בונה אותו לשנה הבאה".

לקראת הגעתו לגיל פרישה, עוזב וייס גם את תפקידו כמנהל שירות הלקוחות במרלו"ג, מחסן התרופות של שירותי בריאות כללית. הוא מתגורר בקרני שומרון עם אשתו דבורה, ולהם שלושה ילדים ו-12 נכדים. ב-1975 עבר קורס נגדי משמעת ב-1975, והוא מפקד על טקסים כבר יותר מ-40 שנה, בין היתר באירועים חטיבתיים ובקורסי קצינים.

את שירותו החל כרס"ר של יחידה בגדנ"ע, ואימן אותה בטקסים לנוער בכותל המערבי לנוער. "סימנו אותי בגלל הכישרון והיוזמה שלי". החיבור שלו ליום העצמאות הפך אישי ומיוחד, הרבה לפני שהפך בעצמו לאחת הפנים המוכרות של אירועי החג. "התארסתי ביום העצמאות, ולמחרת הלכתי יחד עם אשתי לחידון התנ"ך העולמי בתיאטרון ירושלים, שעליו פיקדתי במסגרת הגדנ"ע".

איציק וייס
איציק וייס צילום: חופשי

בתפקידו הרשמי האחרון בצה"ל כיהן כמפקד הטקסים הממלכתיים. "פרשתי אחרי ששבעתי מיחידת הטקסים", הוא מודה. "החיילים לא היו מי יודע מה, מגיע שגריר לארץ, ואותו לא מעניין - משמר הכבוד צריך להיות פיקס. לצערי, היו לי חיילים בעייתיים מאוד: שק"מיסטים, אפסנאים ונהגי בוסים בקריה. החיילות באו מהמשטרה הצבאית, והן דווקא היו טובות".

טראומה אחת וייס סוחב איתו משירותו הממושך: מותה הטרגי של הילה בצלאלי ז"ל מקריסת עמוד תאורה בהר הרצל, במהלך החזרות לטקס יום העצמאות ב-2012. "אני מאמן את החיילים על המגרש, ודוד רוקני נותן פקודות מהטריבונה", הוא משחזר. "הייתי ממש בין חיים למוות, וזה לא היה פשוט. אתה רואה את הדברים מול העיניים, אני נזכר בזה עכשיו וכמעט בוכה. נסעתי לבקר אחר כך את החיילים הפצועים בתל השומר, ואת חלקם המשכתי לבקר גם תקופה ממושכת לאחר מכן, כשהיו בשיקום".

וייס זוכר היטב את הרגע שבו החייל המצטיין חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ, במחאה על מעורבותו בהתנתקות מגוש קטיף. "אני זוכר שהאלוף אלעזר שטרן, שליבה את היצרים באירוע ואחר כך הפסיד בתביעה לדיין, הגיע אליי ושאל: 'אתה ידעת שהוא הולך לעשות זאת?'. עניתי שלא, ושאם הייתי מודע, לא הייתי מעמיד אותו על המגרש, והיו רק 119 מצטייני נשיא בטקס".

- יש נהלים שקשורים לחיילים דתיים בטקסים?

"פעם הפריע לצבא, ואסרו לשים ציציות בחוץ ופאות ארוכות בטקס. ידעתי לפתור זאת והייתי מדבר לחיילים בנועם. את הפאות, למשל, אמרתי להם לקפל לתוך הכומתה. גם היום, כשהכל מותר, אני דואג שיישארו מסודרים. שלא יהיו עם ציצית של ארבע כנפות, אלא ילבשו אותה בצורה צמודה ויפה".

- אז מה זה בעצם אומר, לפקד על טקס מצטייני הנשיא?

"למשל, אני מסדר את החיילים לפי גבהים, אבל גם בזה יש מורכבות. חלק מהחיילים באים מיחידות מיוחדות, ואסור שיראו אותם בטלוויזיה ובעיתונות. אז אני צריך לוודא באיזה מיקום אני משבץ אותם, ולתדרך את הצלמים ואת אנשי דובר צה"ל לא לצלם את הפינות שבהם נמצאים 'השושואיסטים'".

- מדובר במצטיינים שעשו דבר או שניים, אבל אתה מתנהל מולם בדיסטנס.

"באחד הטקסים, אחד מאנשי הביטחון החליט שבודקים בציציותיהם של החיילים כי הרי ראש הממשלה אמור להגיע. הוא אמר לנו: 'כל החיילים בחוץ, מורידים ציוד, כולל נעליים'. עניתי לו: 'מותק שלי, באתי לטקס של מצטייני הנשיא ביום העצמאות, אף חייל לא יוריד פה נעליים'. הוא איים שאנחנו לא נכנס, ובתגובה הוריתי לחיילים לעלות לאוטובוס ולחזור לבית החייל. אחרי שעתיים בלאגן הוא נכנע, והדיחו את האחראי על הביטחון בבית הנשיא. הוא חשב שאנחנו פראיירים או יסמנים, ומאז, בכל פעם, שאני מגיע לבית הנשיא, כולם יודעים שאיתי לא מתעסקים.

"אז כן, יש דיסטנס, אבל ממש אכפת לי מכל חייל, ואם צריך אני אלך ואדאג לו. בהתחלה הטקסים היו בעמידה, והנשיא עזר ויצמן היה אוהב לדבר עם החיילים, כך שהם היו יכולים לעמוד שעה, וחששנו שיהיו כאלה שייפול ויתעלפו. כל הזמן התעניינתי אם הם מרגישים טוב, החזקתי אותם, הבאתי להם מים. החיילים יודעים שאם קשה להם, אפשר לגשת אליי. השנה בא אליי חייל מיחידה מיוחדת עם בגדי אזרח, 'ככה אני הולך ביחידה', הוא טען. אמרתי לו: 'אצלי אתה תלך במדי א' כמו כולם!'. אני, מבחינתי, קבלן עבודה, והמשימה המרכזית שלי היא שהאירוע ידפוק כמו שעון".

- מה קורה אם חייל לא מצליח לעמוד במשימה?

"אין כזה דבר. בשבע השנים האחרונות הכנסנו את המצטיינים לרחבה עם הדגלנים בשני תרגילים: מנורה של המדינה ולב. המצטיינים עומדים מהצדדים, ומשתלבים בתוך המנורה והלב שהדגלנים כבר עשו. תזמורת צה"ל נותנת 'בום', והחיילים נכנסים לנקודה שלהם כמו רובוטים, והכל בשידור חי, לא כמו פעם, שזה הוקלט מראש".

החיים האזרחיים באים לידי ביטוי גם במסגרת הצבאית. "השנה יש חיילת בשם מאיה שמתגוררת ביישוב שלי, קרני שומרון. לא הכרתי אותה לפני כן, אבל דיברנו ואז התברר שכילדה קטנה היא הייתה בגן של אשתי. לפני שנתיים, ביריד של 'חבר' בגני התערוכה, הזמנתי משקה מהבר, והברמן צעק לי 'אתה וייס!'. מתברר שהוא היה חייל מצטיין, ואני אימנתי אותו".

- ואיך הקשר עם הנשיאים?

"רובי ריבלין מכיר אותי היטב, ועזר ויצמן היה נשיא הכי אישי שפגשתי. כשעמדתי לפרוש, עשיתי טקס עם השגרירים והבאתי את כל המשפחה שלי. עזר יצא החוצה, דיבר עם משפחתי ואירח אותה בתוך הבית, בזמן שהייתי עם החיילים. גם נחמה ריבלין ז"ל הגיעה אלינו פעמים רבות והתעניינה אם אפשר לעזור במשהו. אגב הכי מפרגנים אלו אלופי הפיקוד והמח"טים, שמרבים לפרגן ולהגיד כל הכבוד בסיומי הטקסים".

(הכתבה פורסמה בעיתון "שביעי")