אני פראייר גאה

השיח על אגף השיקום חשוב ונכון. חובה לוודא שלוחמים שיצאו להגן עלינו יקבלו יחס הולם, אבל מי שמדבר על כל זה ומתעלם מבעיית הקומבינטורים - מיתמם.

ישי שנרב , ו' באייר תשפ"א | עודכן: 23:01

אני פראייר גאה-ערוץ 7
ישי שנרב
צילום: שלומי יוסף

בתור גידם, אני יכול לספור על יד אחת (חה חה) את האנשים שהכירו אותי ולא שאלו באיזשהו שלב "תגיד רגע, אתה מקבל כסף מביטוח לאומי?" או "יש לך תו נכה, נכון?".

כשאמרתי שלא ושאפילו לא הגשתי אף פעם בקשה התגובה כמעט תמיד היתה: "מה אתה פראייר? אני מכיר מלא אנשים שעל הרבה פחות הוציאו תו, קצבה, מה לא". כשאמרתי שאפילו בילדותי ההורים שלי מעולם לא הגישו בקשה התגובה היתה: "אוקיי, זה גנטי".

אז כן, אני פראייר די גאה. אבל מטומטם אני לא, כולם יודעים מה קורה מסביב. ולכן השיח סביב ועדות הרופאים של אגף השיקום ומדורי הגיהנום שהעבירו את איציק סעידיאן הוא חשוב, אבל גם מפוצץ בצביעות והיתממות.

תמונת העולם שמוכרים לנו היא שיש ועדות שבהן יושבים כל מיני פקידים ורופאים שאמורים לקבוע אם האדם שמולם אכן סובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי או שהוא נצלן שמנסה לחלוב כספים מהמדינה. אבל, קרה דבר נורא ומתברר שחברי הועדות האלה הם אוסף רשעים, אכזריים ואטומים שמניחים מראש שכל גיבור קרב עושה עליהם סיבוב ועושים לו את המוות גם כשהכסף מגיע לו. מי יודע? אולי רשעות היא תנאי הקבלה לועדות האלה. אם רק נשים שם אנשים טובים ורגישים הבעיה תיפתר.

זוהי, רבותי, תמונת עולם ילדותית ונאיבית. זה לא סיפור של טובים ורעים, ומבלי להכיר אפילו אחד כזה אני משוכנע שפקידי אגף השיקום הם אנשים שמעוניינים לעזור למי שמגיע לו ולהוסיף טוב בעולם באופן כללי. מה שהופך את חווית העמידה של לוחמים הלומי קרב מול הועדות האלה למסכת משפילה של ספקנות, ביורוקרטיה ואטימות היא תרבות ה"נותנים לך תקח" שכל כך רווחת כאן. זה מושרש כל כך עמוק בהוויה הישראלית שאין סיכוי שמישהו מקוראי הפוסט הזה לא יודע על מה אני מדבר.

אני מכיר סיפורים על ההוא שנפצע קצת ברגל כשהיה בצבא והצליח לגייס עורך דין טוב שדאג לו לקצבה חודשית על חשבון משלם המסים, אף אחד לא כעס מדי כשהוא סיפר בחצי חיוך שהפציעה קרתה כשהיה בכלל בחופשה מהצבא ושהכאב ברגל כבר לא באמת קיים. או את הסיפור על ההוא שהצליח לקבל קנאביס רפואי "אחי הוא שוחה בים של גרמים, אם אתה רוצה אני מוכר" ואת התיאורים על ההגזמות של העורך דין מול הועדה ואיך הכל שם מתנהל בטקס ידוע מראש כולל הגזמות על כך שהוא סובל מתסמינים שונים ומשונים שמלווים תמיד בקריצה משועשעת.

ועל תווי חנית-נכה לא מוצדקים באמת אין צורך שארחיב. כל מי שפגש פעם את המבט של רופא צבאי שמנסה להבין אם היושב מולו דובר אמת או מנסה סתם לעקוץ גימלים מכיר את הקרירות והאדישות שיכול לסגל לעצמו מי שנתקל בעשרות כאלה מדי יום.

אין פה איזה "הם" שאפשר להאשים ברשעות כמו בקומיקס. מי שהופך את חברי הועדות האלה לקהי חושים חשדניים אלה אנחנו, כולנו, או לפחות רובנו, שמקבלים ברוח טובה את הנחת המוצא שלמדינה יש עץ שצומח עליו כסף ומי שמצליח להשיג קצבה מביטוח לאומי, צה"ל או כל גוף אחר אפילו אם לא מגיע לו סחתיין עליו, וואללה אחשלי שיחקת אותה.

שלא תבינו לא נכון, השיח הנוכחי על אגף השיקום הוא חשוב ונכון. חובה מוסרית עלינו לוודא שלוחמים שיצאו כדי להגן על המדינה ועלינו יקבלו ממנה יחס הולם, פתרונות אם נפגעו, והמינימום הוא שלא יירקו עליהם בדרך. בשונה מועדות הביטוח הלאומי, אובדן כושר עבודה, רווחה ואחרות, אני לא חושב שיש מחלוקת על כך אפילו מצד גדולי המפריטנים שבמקרה של לוחמי צה"ל יש אחריות למדינה כמדינה להשיב להם כגמולם. אבל מי שמדבר על כל זה ומתעלם מבעיית הקומבינטורים מיתמם.

כל רפורמה שלא תעשו באגף השיקום תתכנס בסוף לאותה נקודה: אם חברי הועדות יצטרכו להחליט אם האדם שמולם הוא זכאי או רמאי, זה כנראה ימשיך להיות הליך בלתי נעים בעליל שיפספס גם המון אנשים זכאים שיתויגו בתור רמאים. לפחות כל עוד התרבות המקומית כל כך מפרגנת למעשי רמייה קטנים כלפי המדינה והתעשייה של עורכי דין מומחים לנושא סביב הועדות האלה כל כך פורחת.

לחלופין, אפשר להגדיר שהועדות יאמינו אוטומטית למי שמגיש בקשה, ולהחליט ש"בולעים" את העובדה שקומבינטורים ינצלו את המצב כדי לקבל הטבות שלא מגיעות להם. אבל נדמה לי שהדרך הזאת תוביל רק לתמריצים נוספים עבור זייפנים אחרים. כבר היום המדינה מוציאה מידי שנה כמה מיליארדים טובים על הקצבאות הללו, וכאמור – הכסף הזה יוצא בסוף מכיסנו, לא ממטעי הכסף של משרד האוצר.

פה ושם הסברתי לאנשים שמבחינת התנהלות היומיום שלי אין הבדלים דרמטיים ביני לבין בעלי שתי ידיים ולכן תמיד היה נראה לי מוזר לבקש מהמדינה כסף על מצבי. הרבה פעמים אמרו לי בתגובה שאני לא מבין כלום: זה המשחק. זה המצב. אז לפחות תשתמש בו לצרכיך. ויש כאלה שמוסיפים בידענות שעל כל שקל שאתה לא לוקח יבוא מישהו אחר, אולי ביגמיסט מהפזורה הבדואית, אולי רמאי מוכח, שייקח אותו. אז עדיף כבר שהכסף יגיע אליך.

אני לא מקבל את הטענות האלה. ברור שעל כל שקל שאני לא לוקח, אף אחד לא לוקח. אין איזה תקציב דצמבר שצריך לנצל, זה חוזר למדינה. ובקשר למשחק שצריך לשחק, נו אני באמת פראייר גאה. לפחות ארגיש קצת יותר בנוח להסתכל בעיניים של משפחת סעידיאן.

פורסם בדף הפייסבוק של ישי שנרב