אשכולות, פנס רחוב ואיש מסור - על הרב מאלי ויפו

הרב אליהו מאלי היה עד אתמול דמות אנונימית עבור רוב הישראלים שלא זכו ללמוד ממנו. עד אתמול גדעון סער לא חשב לבוא לבקר אותו והנה היום כולם שואלים 'מי זה הרב מאלי?' ו'מה בעצם קורה ביפו?' | מתוך העלון "קרוב אליך"

אבי טאוב , ט' באייר תשפ"א | עודכן: 12:13

אשכולות, פנס רחוב ואיש מסור - על הרב מאלי ויפו-ערוץ 7
הרב אליהו מאלי
צילום: ישיבת שירת משה

את הרב מאלי הכרתי לראשונה לפני שמונה שנים. למחרת היום שבו הישיבה שבה למדתי התפרקה, התקשרתי לרב חיים וידל וחיפשתי מקום להמשיך לחקור באמונה. הרב חיים אמר "אני עובר ליפו. הרב מאלי פותח תוכנית 'אשכולות' ואני אוביל אותה. אתה מוזמן לנסות להצטרף. נפגשים מחר".

נסעתי למחרת ליפו. הגעתי לבית כנסת בצבע חום על שפת הים. אם צריך הוא מתחלק לשניים והופך לחדר אוכל או לחדר שיעורים. "איפה כאן החדר של הרב מאלי?" אני שואל, ועונים לי: "לרב אין חדר, בקטע עקרוני". אנחנו מתכנסים בחדר צדדי. הרב מאלי מארגן פגישה חפוזה בחדר האוכל המאולתר ומספר על התוכנית שלו:

"מה זה אומר 'תוכנית אשכולות'? עם ישראל צריך אנשי אשכולות. בתוך חמש שנים אתם גומרים את התנ"ך, את מבחני הסמיכה לרבנות, תואר ראשון בהוראת היסטוריה ומאות שעות של עיון במחשבת ישראל עם הרב חיים וידל ושל העשרה כללית בפילוסופיה ובתרבות עם דוקטור אליעזר מלכיאל".

איך דבר כזה יכול להיות?

"אתה צודק", משיב הרב, "דבר כזה באמת לא יכול להיות. שכחתי לציין שיש חובה של ארבע שעות התנדבות בקהילה. זו חובה שאין לחמוק ממנה. תכנית אשכולות לא יכולה להיות בלי התנדבות".

המטרה של הרב מאלי היא ליצור מנהיגים רוחניים לאזור המרכז. זה היה נשמע מדהים, יומרני ויקר. מעניין מה זה דורש? אני צריך לגייס את כל ההתחכמות ואת כל ההישגים שיש לי כדי להתקבל. אבל הרב מאלי לא מעוניין בכל זה. הוא לא חוקר ודורש כמה אנחנו מוכשרים. הוא גם לא דורש שנתחייב להמשיך לגור ולפעול ביפו בשנים שאחרי התכנית. הוא רק שואל מי מוכן להצטרף לתוכנית הלימודים הזו. וגם "אתם צריכים לגור לא באזור של הגרעין התורני אלא ביפו ג'. אני רוצה שתתחברו לתושבי השכונות שם".

פנס רחוב

הרב אליהו והרבנית מיכל מאלי עברו ליפו כמה שנים קודם לכן, בתזמון משונה: שלושה חודשים אחרי שהצליחו סוף כל סוף, להשלים את השיפוץ הבית שלהם בבית אל כך שיוכל לארח את המשפחה המורחבת. הזוג מאלי, ממקימי היישוב בית אל ומהדמויות הבולטות ביישוב, עזבו את הבית לטובת מגורים בבית ערבי בשכונת עג'מי, כדי להקים ישיבה בדרום תל אביב, או ביפו. והכל בגלל ההתנתקות.

וקצת לפני כן: באותו חלון זמן של אשליית משאל מתפקדי הליכוד, כשרבים ממתנגדי ההתנגדות עברו מדלת לדלת במבצע 'פנים אל פנים', כדי לשכנע את מתפקדי הליכוד להתנגד להתנתקות, הגיע הרב מאלי להוד השרון. כשגמר לעבור בין הבתים חיכה הרב מאלי לטרמפ חזור תחת פנס רחוב ובינתיים, כדרכו, עיין באחד מספרי האחרונים על הש"ס שאחז בידו. לא עוברת דרכה ועובר אורח עוצר: "סליחה הרב, אפשר לנשק את הספר תורה שלך?"

"ברור", אומר הרב, ומישהי אחרת מגיעה: "סליחה, האם הרב יכול לברך את הבת שלי?" הרב אליהו, תלמיד חכם שכלתני, בוגר מרכז הרב (שלפני הצמצום) ובן לפרופסור לבלשנות, פחות רגיל לחלק ברכות, אבל הוא מברך בכוונה. הדמויות נעלמות שוב בין הרחובות, ותחת פנס הרחוב נותר הרב מאלי כשהוא חווה הארה מסוג אחר. ישנם הרבה אנשים שבליבם הומה געגוע חרישי לתורה וליהדות, אבל אין להם שמץ של מושג ואין להם דרכי גישה. ארץ ישראל? בית אל? גוש קטיף? אלו מושגים שבכלל לא בטווח ההכרה שלהם.

הרב והרבנית מאלי, מקבלים החלטה להקים ישיבה באזור המרכז. הכיוון הוא דרום תל אביב אבל בינתיים חונים ביפו. הם מוותרים על חלום הבית ועוברים לגור בסמיכות לבית כנסת חום ועתיק ביפו, על שפת הים ההיא. את בית הכנסת על שם הבעל שם טוב מאלכסים רק מתפללים מבוגרים. התקרה מטפטפת והעזובה רבה. הרב מגייס צוות של ר"מים ומתחיל להקים ישיבה. ישיבה על שפת הים שדוגלת בלימוד רציני מתוך שמחה. לפנות בוקר, כשהרב יוצא לריצה על החוף, החבר'ה יורדים לגלוש בים. אחר הצהריים יוצאים להתנדבויות ברחבי יפו.

הישיבה קמה. ובתוך שנה גם מדרשה לבנות שירות לאומי שגדלה כל שנה בקצב אקספוננציאלי. ואז תוכנית ייעודית לבנות העדה האתיופית. ואז תוכנית בר מצווה לילדי השכונות. ואז תוכניות שיקום לבתי קשישים. ואז 'בית יהודי'. ואז כפר סטודנטים. ואז מדרשת סיורים. בין לבין מגיעים אל הרב והרבנית עוד ועוד מקרי רווחה והם מטפלים בהם כאילו היו עובדים סוציאליים. בין לבין שכנים ערבים מגיעים אליו לבוררות בסכסוכים והרב מכריע בהם כאילו אינו מכיר בסכנה שבדבר.

אין זמן

אני ושאר החבר'ה של 'אשכולות' לא הבנו את קצב הצמיחה המהיר הזה. את הטוטאליות המוחלטת והעניינית שבה הרב אליהו מאלי מסור לכל מה שהוא עושה. פעם הוא אמר לי: "הפסקתי ללמד במכוני ההוראה. זה אמנם כסף טוב אבל התלמידים שם לא רוצים ללמוד. לימודים אקדמיים מבחינתם זה עונש, הם יושבים בכיתה ומחכים שזה ייגמר. אני לא חושב שככה צריכים להתייחס לתורה". זה היה נראה לי מוזר, אז שאלתי: "אבל זה כסף טוב, וגם לא צריך להכין כלום, זה אותו קורס שחוזר כל פעם. לא חבל?" הרב אליהו ענה בדרכו העניינית: "עשיתי חשבון. אני בן שישים וחמש. מה שאומר שבחשבון פשוט יש לי בערך חמש עשרה שנה לעשות דברים. אין לי זמן לבזבז על סטודנטים שלא רוצים ללמוד. אני רוצה לעשות תורה. אני רוצה לעשות חסד", אמר וחמק להכין דף מקורות לשיעור הכללי, או למסור שיעור תנ"ך לאנשי עסקים או להיפגש על תכנון תקציב לפעילות לקראת יום העצמאות.

מאז שבאתי ליפו, העשייה כאן גדלה וגדלה כל הזמן, אבל המערכת של משרדי הישיבה ושכל כל מי שקשור אליה נשארת רזה, עניינית וחפה ממניירות. אין לה זמן ולא חשק לדיבורים וליח"ץ. לפעמים אני משתגע מזה, כי אני איש של מילים ושל דרמה, מזה אני מתפרנס.

הרב אליהו מאלי היה עד אתמול דמות אנונימית עבור רוב הישראלים שלא זכו ללמוד ממנו. עד אתמול גדעון סער לא חשב לבוא לבקר אותו והנה היום כולם שואלים 'מי זה הרב מאלי?' ו'מה בעצם קורה ביפו?' אבל הרב מאלי לא פנוי לדבר. הוא איש של מעשים, של התחייבות לטווח ארוך, של מסירות לאידיאל. גם בשניות הבודדות שבהן כתב חדשות 'כאן' מצליח לתפוס אותו הוא בדרך לשיעור, הוא מבקש רק שהשקט יחזור ליפו. כששואלים אותו על המקרה הוא מגמד אותו "זה היה מקרה קצר מאוד ולא מייצג". הרב מאמין בשכנות טובה ובדו קיום ויעידו עליו שכניו או מנהיגי דת אחרים ביפו כמו השייחים שגינו את האירוע בדרשות צום הרמאדן.

מה הסיפור עם יפו

אף אחד לא הסמיך אותי וכל מה שאני אומר הוא על אחריותי. אם הרב מאלי ידע שכתבתי כאן את מה שכתבתי אני בצרות, אבל אני סומך על זה שאין לו זמן לזה וגם "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אבל אני רוצה לספר את הסיפור הרחב יותר. גם הסיפור שלי חלקי ותלוי בנקודת המבט שלי, אבל הוא קצת יותר רחב ממה שמציג איתמר בן גביר או רון חולדאי. הסיפור על הרב מאלי והסיפור על יפו ועל ה'התנחלות' לכאורה ביפו.

יפו היא עיר נמל בת חמשת אלפים שנה. כל מי שהגיע לארץ, הגיע ליפו. ברנר ועגנון, הרב קוק וגם סבא שלי, שניסה לשווא להיות דייג. העיר העברית הראשונה, תל אביב, התחילה בתור שכונה יוקרתית של יפו. אבל יפו היא גם סמל ערבי. יש כאן משפחות שחיות מאות שנים ואנשים שנטועים חזק מאוד בקרקע. זה בלתי נמנע, למי שכמוני גר ביפו, לשמוע מקרוב, בעברית רהוטה את הצד הערבי.

לשמוע ממוכר המכולת איך הקרקע של הגינה הציבורית הייתה פרדס של סבא שלו שנורה בראש ב-48 וקק"ל הלאימו את השטח. זה לא נעים לשמוע, שוב בעברית רהוטה, אנשים שמספרים על הרגשת סוג ב', על דחיקת השפה, על יחס מפלה, על הסבתא שגורשה לעזה, על הזנחת אלימות בחברה שלהם "חמישים ושלושה מקרי רצח ואף אחד לא מפוענח? זה נראה לך הגיוני?". לא נראה לי הגיוני. "אל תשכח", אמר לי אחד השכנים, "זו המדינה היחידה שיש גם עבורי. אין לי לאן ללכת מפה". זה אולי לא נעים לקרוא את זה בעלון על שולחן שבת או בזמן דרשת הרב בבית הכנסת, אבל זה בוודאי לא נעים לשמוע את זה במציאות, ולדעת שיש אנשים שזו המציאות שלהם וככה נראית ההיסטוריה בעבורם.

ועוד משהו שחשוב לדעת. בחמש עשרה שנים האחרונות יפו הערבית נעלמת. זה לא קשור לרב מאלי ולא התחיל עם הישיבה, אלא עם פרויקט אנדרומדה. משקיעים ואנשי נדל"ן זיהו את הפוטנציאל של קו הים האחרון ברצועת החוף, והתחילו להשתלט על עוד ועוד נכסים. צריף רעוע ברחוב צופה לים שווה כמו ארבע דירות במשולש. הרבה אנשים מוכרים ועוזבים ויש יפואים שמרגישים שיפו נעלמת להם. המחירים משתוללים וגם חלק קטן מהתושבים. יש ביניהם נבערים ואלימים. אני מתעקש לקוות שהם מיעוט, ויכול להיות שאני נאיבי. כשתושבי יפו קיימו ביום ראשון השבוע הפגנת מחאה שקטה באזור ניטראלי עם שירי 'עם ישראל חי', מאות מפגינים ערבים נהרו בהמוניהם בתגובה, כשהם משליכים אבנים וחומרי נפץ על בניינים ורכבים. אלמלא פרשי המשטרה הסיפור יכול היה ליהגמר בצורה איומה ונוראית.

את הנדל"ניסטים קשה לזהות. הם לא באו ליפו בגלל ההתנתקות ולא בשביל עשייה חברתית ורוחנית. הם לא צבועים בשום צבע. אין להם כיפה וציצית או שביס ועגלה. אותם אי אפשר לתקוף. הרבה פעמים מדובר בתל אביבים בעלי השקפה שמאלית שבאים ליפו לדו קיום אוטופי כביכול. אפשר לנגב חומוס, לקנות דגים וגם לצקצק בהתנשאות על המתנחלים הגזענים והאלימים. אז מי ישמש כקרבן ריצוי לסולחה שבין הנדל"ניסטים יפי הנפש לערבים המנושלים? המתנחל התורן. הכה את היהודי, זה תמיד היה הפתרון הקל, אבל לא הפתרון הנכון.

בשבת שעברה שוחננו כמה חברים בקהילה על דברי הרמב"ם במורה נבוכים. הרמב"ם כותב שהעולם ברובו ובעיקרו טוב. רוב הצער שיש בעולם הוא מה שבני אדם גורמים זה לזה ובעיקר מה שאדם גורם לעצמו. כשקראתי על זה חשבתי על הסכסוך שלנו עם הערבים. אנחנו רבים כאן כבר מספיק זמן. לא מסובך להבין שעם עתיק שנדד והתייסר בעולם במשך אלפיים שנה חוזר למולדת ההיסטורית שלו, כי אחרת תהיה לו עוד שואה ולא יהיה לו בית מקדש. אני לא רק חושב שערבים מסוגלים להבין את הדבר הזה, שמעתי את זה מהשכנים הערבים שלי. תאמינו או לא, אנחנו מספרים את הסיפור הזה כל הזמן וכל כך חזק, שאין מצב שהם לא מכירים אותו. מן הצד השני, לא מסובך להבין את הצד השני. צריך פשוט להגיע ליפו, או ללמוד היסטוריה.

מה שברור לי הוא שמי שמחפש שלום והבנה, מי שרוצה ללכת עם התובנות של הרמב"ם, כדאי לו ללמוד מההתנהלות של הזוג מאלי ושל הישיבה ומוסדותיה. מה שלמדתי מהרב מאלי בשנים שאני ביפו זה קודם כל להיות אדם טוב ומסור לטובת הכלל, ולהחיל על עצמך אמות מידה מוסריות מחמירות. שמה שמותר לאחרים אסור לנו. שתקפו אותנו עשרות פעמים במהלך השנים ומעולם לא השבנו אש. שצריך לכבד את המקום ולהתיידד עם השכנים. שצריך לשמור על ענייניות ולהתמקד במה שחשוב. שאין לנו זמן לבזבז. אנחנו נעשה טוב והטוב כבר יקרה.

מתוך העלון "קרוב אליך"