הגיע זמן משילות

גל האלימות הערבית בערי ישראל הוליד שלל תיאוריות שמסבירות את המניע להתפרצות. יודעים מה? אותי זה לא מעניין, אני רוצה שהילדים שלי יפסיקו לפחד ברחובות

עפרה לקס , י' באייר תשפ"א | עודכן: 21:45

הגיע זמן משילות-ערוץ 7
עפרה לקס
צילום: מירי שמעונוביץ

השבוע, בלילה רועש וסוער במיוחד, לילה שבו שיגור הזיקוקים לא פסק לרגע, שלח ראש העיר שלנו את עוקביו בפייסבוק לחפש את היורים.

הוא הבטיח פרס של אלף שקלים למדווחים נכונה. כעבור שעה עדכן מר יאיר רביבו שרבים נענו לקריאתו, חלקם מהחברה הערבית. גם להם נמאס מהג'ונגל. "מחר", הוא כתב, "העבריינים הולכים לחטוף חזק". שאפו על היוזמה, על היצירתיות ועל התושייה, רק איך מצוד אחר פושעים הפך לתפקיד של האזרחים? איפה רשויות החוק?

מכות בפויקה

לגדל ילדים בעיר מעורבת, או יותר נכון במדינה מעורבת, זה מורכב. לצד שכנות טובה ונאמנה, שכוללת הנהון של בוקר, עזרה הדדית ופרוטקציה בפנצ'רייה יש גם חסרונות. גניבת אופניים על בסיס קבוע, הצקות ואיומים בגינה הציבורית וכן, גם מכות. אנחנו מאוד אוהבים את לוד. הגענו אליה לפני 18 שנה לא כדי להתנחל בה, לא כדי לייהד אותה ולא כדי לגרש אף אחד. באנו לגור בה. עיר נפלאה שיש בה אוכלוסייה מיוחדת שסבלה מקריסה שלטונית, מהזנחה ומהגירה שלילית. בעיניי הכי נכון לגדול כאן כמשפחה, יש לזה יתרונות חינוכיים וערכיים והיום אפילו נוחות גדולה. אבל לפעמים צריך לדבר גם על הצד השני, הצד הקודר של המטבע, שמופנה בעיקר כלפי בני הנוער שלנו עם גידופים באוטובוס, איומים במגרש הכדורסל ומכות כשהם מתכנסים לפויקה שבטי.

בשנה האחרונה האלימות הגיעה למימדים של קטסטרופה. קודם כול האלימות פנימה, בתוך המגזר הערבי, ולא רק בלוד. מספר ההרוגים בלתי נתפס ואין שום אות או רמז לכך שהתופעה עומדת להיפסק. זה נורא. באחת ההפגנות המשותפות שקיימנו נגד אלימות סיפר לי אחד מהתושבים הערבים שהוא מפחד מאוד. הוא חושש שיתנכלו לו כי הגיע להפגנה, אבל הוא עוד יותר חרד ממה שעלול לקרות לו יום אחד, כשיעבור סתם כך ברחוב או כשיסתבך עם החמולה הלא נכונה. מה הביא אותו לעמוד איתנו ליד תחנת המשטרה ולזעוק "די לאלימות"? כדורים תועים שחלפו כמה סנטימטרים מהראש של ילדיו. פחד מצמית וממשי. במוצאי השבת האחרונה נהרגה מרים א־תכרורי בת ה־21, תושבת שכונת ואדי ג'וז במזרח ירושלים, בדיוק מזה - ירי תועה בין חמולות. והיא לא הראשונה.

לפני שלושה חודשים התפוצצה מכונית תופת בלב שכונת מגורים בלוד, גם היא במסגרת מלחמת חמולות. מלבד הנפגעים, שאליהם היה מכוון המטען, נפגע גם הבניין הסמוך, ותושבים שהיו באמצע אמבטיות לילדים, ארוחת ערב או סיפור לפני השינה לקו בחרדה. חודש לפני כן חיבלו ערבים באופן מכוון ברכוש של יהודים. הם החליטו לנקום על הריסת מבנה בלתי חוקי על ידי העירייה, חיפשו שכונה דתית והציתו רכבים שעמדו בחנייה. על אלה תוסיפו שוטר שנדקר השבוע ויידוי אבנים ליד תחנת הרכבת לפני כמה שבועות. מונה האירועים לא עוצר.

אווירת חוסר המשילות, האין חוק ואין דין, מהדהדת בכל העיר. בשבועות האחרונים אנחנו ושכנינו הערבים, שרבים מהם מבקשים שקט ושלווה, סובלים מרעש איום של יריות וזיקוקים ללא הפסקה. העיר לא מפסיקה לרעוד, הילדים לא מפסיקים לפחד ואנחנו כבר לא יודעים אם מדובר בזיקוק, בירייה לשם החגיגה או שזהו קרב חמולות. וכשהרסן הותר, חזרו גם מקרי האלימות לרחובות.

כשהמשטרה תפסיק לפהק

בתקשורת כבר מזמן אסור לכתוב ולהגיד "ערבים תקפו". זה מקטין או מתייג או גזעני. האמת? זה בעיקר מטשטש. כשלא קוראים לתופעה בשמה אי אפשר להגדיר אותה וגם לא למצוא את הדרכים להיאבק בה ולמגר אותה. בלתי אפשרי להיאבק בזיקוקים שיורים את עצמם לבד או בצרורות של יריות שמשוגרים עצמאית לאוויר. אי אפשר להעמיד לדין סכין שדוקר לבד שוטר. אם רוצים לטפל בבעיה צריך קודם כול לקרוא לה בשמה. וסליחה מיוצר הפוליטיקלי־קורקט ומשליחיו עלי אדמות.

למה כל זה קורה? ראשית, מנטליות חמולתית סבוכה, שכוללת רציחות ורציחות שכנגד בשרשרת אלימות שאינה נפסקת. שנית, מאבק לאומי שלא כבה אף פעם, תמיד נמצא ברקע ומתחדש בימי הרמדאן ובעצם בכל רגע שבו הדבר מתאפשר. המנהיגות הערבית צועקת שהיא נגד אלימות, אבל מגבה את פורעי החוק ואת הטרוריסטים ולא עושה את העבודה הפנים־מגזרית המוטלת עליה. יש גם תיאוריית קונספירציה פוליטית. מישהו מבעיר את השטח כדי להראות שרע"מ אינם פרטנרים, או להפך, מישהו מבעיר את השטח כדי להראות מה יקרה אם לא תהיה כאן ממשלה עם רע"מ. בתוך הניסיון למצוא היגיון בשיגעון שמעתי גם על שעמום. התיאוריה היא שבשנת הקורונה חוסר המסגרת הביא את הנערים לזרוק אבנים. מעניין שארבעת משועממיי אשר בבית לא חשבו על אופציה של זריקת אבנים בשבועות הסגר הארוכים. גם לא חבריהם ולא חברי חבריהם.

אולי כל התיאוריות צודקות, או שכולן טועות, אבל זה לא מעניין. לא כרגע, לא עכשיו. במחילה, פשוט לא אכפת לי. אנחנו חיים במדינה ריבונית ומדינה חייבת להצליח למשול על אזרחיה. היא צריכה להשליט את החוק והסדר בכל מקום. לא ייתכן שערים או שכונות בישראל יהיו מופקרים כי המשטרה מפהקת והשר לביטחון פנים עסוק בדברים אחרים ובתי המשפט מטילים עונשים מגוחכים. אנחנו צריכים סדר ומשילות בכל ערי ישראל, בשמיה, ברכבות שלה, ברחובות יפו וירושלים ורמלה ולוד. מכאן הכול מתחיל ולזה צריך לגייס את כל הכוחות המשטרתיים, המודיעיניים, המשפטיים וגם הפוליטיים. אחרי הסדר הבסיסי יגיע תורו של טיפול העומק שחובה לבצע. הוא חיוני ונוגע בגורמים רבים בתוך החברה הערבית ומחוצה לה. אבל קודם כול משילות.

לתגובות: ofralax@gmail.com