יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

לפני כמה חודשים שוחחתי עם חבר על התפילה בעת הקורונה, והוא אמר לי "יעקביני, משל למה הדבר דומה". מיד סטרתי לו על לחיו מתוך רפלקס, אבל אז הוא הרגיע אותי שלא מדובר בספתח לווארט ארוך וחסר פואנטה.

"זה כמו שפעם היו רק טלפונים ציבוריים כי עוד לא היו טלפונים בתוך הבתים", הוא המשיך, "ואז התקינו מכשירים בבתים ואנשים גילו שלא צריך לצאת מהבית כדי להתקשר".

"והנמשל?" שאלתי.

"ובכן, הטלפון זה נשמת ישראל היותר עליונה", הוא אמר וכמעט ספג עוד חבטה הגונה. "סתם נו", הוא התאפס, "בדיוק ככה זה התפילות בקורונה. פעם היה ברור שצריך ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל, אבל למפרע אנשים מגלים שגם בבית זה עובד".

"עד כאן דברי יצר הרע!" גערתי בו וברחתי הרחק משכן רע.

ובאמת, למרות יתרונותיה המפליגים של תפילת המרפסות, עדיין כל נפש יהודייה ראוי שתהיה הומייה לחזור לבית מקדש מעט כדי לשוח מעט עם הקונה, כמו גם עם אדון בוצ'קו מהבניין הסמוך כדי לשמוע מה חדש בשוק ההון.

ואכן, בשבת האחרונה שבנו לבית הכנסת לנשום רוחותיו כבראשונה ולהיעדר מהבית לתשעים דקות הגונות. הכול התחיל כשקבוצת הווטסאפ הרדומה של הקהילה התעוררה לחיים ביום חמישי, כשבחטיזן הגבאי בישר על השיבה לבית המלך.

"מאמי גהצי לי חולצה לבנה, אני הולך לבית הכנסת!" בישרתי ליעקבינית בגילה.

"החלק הראשון לא נכון, החלק השני תעשה מה שבא לך", היא ענתה.

ואכן עשיתי מה שבא לי, גיהצתי שמלותיי לכבוד יום השבת ואחרי שאשתי הדליקה את נרותיה איחלתי שבת שלום לבני הבית והתכוננתי לצאת.

"אתה עדיין עם בוקסר", עדכנה היעקבינית חדת העין ומהירת המחשבה. אכן צריך להסתגל למציאות החדשה.

לבסוף מצאתי את מכנסי השבת בעומק ארון הבגדים ושמתי פעמיי לבית הכנסת.

כהרגלי עוד בתקופת טרום הקורונה הגעתי באיחור, אבל הפעם לא כאקט של נון קונפורמיזם ילדותי אלא בגלל שלא זכרתי את הדרך. אחרי כמה פניות לא נכונות וביקור מביך משהו במסגד השכונתי נכנסתי לבית הכנסת הנכון, שם מצאתי עוד תשעה יהודים מבולבלים שממששים את הקירות ומנסים להיזכר איך פועל המבנה הזה.

"זה מודים דרבנן אני חושב", אמר בוצ'קו כשהוא אוחז במה שבבירור היה פילטר של מזגן.

"אני חושב שזה פילטר של מזגן", ענה מר קליין הרענן.

"אוו ווה", ענה בוצ'קו, "אם ככה אז מה דחפתי לתוך המזגן?"

אחרי כמה דקות חילצנו את המודים דרבנן מהמזגן והשבנו אותו למקומו.

"אני חושב שכדאי שנעשה איזה יישור קו", הכריז בחטיזן הגבאי בצדק והתחיל בתדריך, "כאן זה בית כנסת שבו אנחנו מתפללים יחד תפילה יהודית".

"אורתודוקסית?" שאלתי.

"בהחלט", הוא ענה וכל הסובבים נשמו לרווחה.

"החזן עומד פה מאחורי העמוד", המשיך הגבאי, "ואם תסתכלו לכיוון ההוא תוכלו לראות ארון קודש שבו שוכנים ספרי התורה".

"בדיוק כמו שיש בבית כנסת!" התלהב בוצ'קו.

"נכון נכון, כי זה בית כנסת". הגבאי בחטיזן התחיל לאבד את הסבלנות.

לבסוף, אחרי שכולם התאפסו על איפה שהם נמצאים, ניגש החזן להתפלל קבלת שבת.

"תעשה קרליבך", הורה לו הגבאי, אבל החזן הנבוך לא זכר שיש דבר כזה תפילת קרליבך וחשב בטעות שמפצירים בו לעשות חיקוי של קרליבך.

"אויייי יוסל'הההה קמצן קדושששש", הוא התחיל לייבב בקול סדוק, "וואחד קמצן אבל קדושששש".

"מה אתה עושה???" התעצבן הגבאי.

"זה הקרליבך שלי, אני מודה שהוא לא מאוד מוצלח", התנצל החזן, "אבל אני עושה יופי של אהוד ברק".

בחטיזן הגבאי לא ידע מאיפה להתחיל לתקוף את היציאה הזאת, אז במקום זה פשוט ביקש מהחזן להתפלל רגיל ושלום.

התפילה התניעה אחרי כמה ניסיונות וכשהסתיימה נעמדנו יחד מחוץ לבית הכנסת בדממה.

"עכשיו אנחנו צריכים לדבר זה עם זה על כדורגל כדי לא לחזור מוקדם מדי הביתה", עדכן בחטיזן. אבל אף אחד לא זכר מאיפה בדיוק מתחילים.

"אז מה, בית"ר האלה, הא? נעלי פקקים יש להם", ניסיתי להתחיל.

"פקקים יש גם בכביש", ציין מר קליין בידענות, וכולם הנהנו בהסכמה.

"וגם על בקבוקים אל תשכחו!" הוסיף בוצ'קו נופך משלו לשיחה.

אחר כך חזרנו כמה פעמים על המילים "קבוצת רכישה", "קרן השתלמות" ו"קמפינג", ספרנו עד מאתיים והתפזרנו.

למחרת שוב איחרתי לבית הכנסת, הפעם ב"ה מהסיבות הרגילות.

במהלך תפילת שחרית נדמה היה שכל המתפללים בסך הכול התאפסו על עצמם, כולם מלבד הבחורצ'יק שקיבל את פתיחת ההיכל והניח בטעות את הכתר על ראש החזן במקום על ספר התורה.

אבל בדיוק כשחשבתי שהכול חזר להיות כשהיה, נוכחתי לדעת שהדברים לא כל כך פשוטים. עם סיום התפילה נערך שיעור תורה קצר, ורק אחרי שהאזנתי לו מתחילה ועד סוף בקשב רב נזכרתי שאני אמור בכלל לבהות בחלל האוויר בחוסר ריכוז בזמן הזה.

אבל רומא לא נחרבה ביום אחד, ואפשר רק לקוות שעד שבת הבאה בעזרת ה' אחזור לרחף בחלל האוויר בזמן השיעור. או אז נוכל להכריז בהתרגשות ובהכרת הטוב שאכן, באמת חזרנו לשגרה.

[email protected]