ללא נשמה
סוּ ווילאם סילברמן חוותה בכל שנות ילדותה ונעוריה פגיעה מינית קשה מאביה. בספרה ("בגלל שאני זוכרת אימה אבא אני זוכרת אותך"), שיצא לפני למעלה מעשרים שנה, תיארה את חוויותיה הקשות ואת התמודדותה עם הכאב הנורא. את הקושי בניהול מערכות יחסים תקינות, בעקבות הפגיעה, תיארה בדבריה בריאיון שערכה עם גדי טאוב:
"אני מבינה עכשיו שחיפשתי אותו בכל הגברים האלה. במין שאין בו נשמה. שמחסל את הנשמה. בעצם זה מה שמשותף לכל ההתמכרויות, לא רק לשלי: התמכרות למין, לאוכל, להעדר אוכל, לעבודה, לסמים, לאלכוהול. זה ניסיון להשתיק את הרגש. מפני ש'אני' שיכול להרגיש זה מסוכן מדי".
בתוך החברה המערבית המתירנית ישנם ב"ה עוד קווים אדומים שנשמרים באופן מוחלט. אחד מהקווים האדומים הללו הוא איסור גילוי עריות. נדמה שבדבריה של סילברמן, ניתן לראות בחדות את עומק הפגיעה הנפשית שנגרמת ממערכות יחסים מעוותות שכאלה. ההתבוננות בדבריה של סילברמן, מאפשרת לנו לבחון מחדש את הנושא הזה, המטופל בצורה מפורטת כל כך, בפרשיות אחרי-מות וקדושים.
מטומאה לקדושה
שתי פרשיות עוקבות מתארות בפרוטרוט את מערכת איסורי העריות לסוגיהן, האחת בפרק יח, בפרשת אחרי-מות והשניה בפרק כ – בפרשת קדושים. מדוע צריכה התורה לחזור על אותם איסורים כמעט בשתי הפרשיות?
נתבונן בפתיחה ובסיום פרשיית העריות שבפרשת אחרי מות:
"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ... כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם..."
לעומת זאת, בפרשת קדושים, מוצגים הדברים כך:
"וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". ובסיום: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי".
קל להבחין שההבדל בין שתי פרשיות העריות הוא בהדגשת התכלית של אותה פרישה. בעוד שבפרשת אחרי-מות המוקד הוא בפרישה מהטומאה והתועבה שיש במעשים הללו, בפרשת קדושים הדגש הוא בקדושה שההקפדה על ציוויים אלה מזכה את ישראל.
מה בין טומאה לקדושה?
מה התכלית?
פנים רבות לטומאה ולהבדיל, פנים רבות לקדושה. בצורה תמציתית ניתן לומר שהטומאה אוטמת את מגע האדם עם נשמתו, ואילו הקדושה היא המגע עם אותה נשמה (ראו יומא לט, א; "מוסר אביך" א, ד). הטומאה סוגרת את האדם בתוך מערכת אפלה שאיננה מאפשרת לו ליצור קשר עם המעגל שסובב אותו. הוא חש כמי שכלוא בתוך סוד אפל שאיננו יכול לספר עליו ושאיננו מאפשר לו להיות חלק ממרקם חברתי מתפקד.
זהו תהליך ההתדרדרות שמתרחש כאשר כל המרחב החברתי הופך למרחב נהנתני-מיני. תענוג נטול נשמה. נטול פשר ומשמעות. ההתמכרויות השונות, כפי שהיטיבה לתאר סילברמן בדבריה, הן "ניסיון להשתיק את הרגש. מפני ש'אני' שיכול להרגיש זה מסוכן מדי"". ההתמכרות היא ניסיון להשתיק את הלב, הרגש, הנשמה, באופן פיזי, חומרי. התהליך הזה מוביל בסופו של דבר לחוויית בדידות ועצבות.
הקדושה היא הצד השני של המטבע. זוהי הנגיעה במרחב האלוהי המעניק חיים לעולם ומיטיב איתו בכל רגע. וכדברי הרב שמעון שקופ בהקדמתו המפורסמת לספרו "שערי יושר": "לכן נלענ"ד, שבמצוה זו (-מצוות "קדושים תהיו") כלול כל יסוד ושורש מגמת תכלית חיינו, שיהיו כל עבודתנו ועמלנו תמיד מוקדשים לטובת הכלל, שלא נשתמש בשום מעשה ותנועה, הנאה ותענוג שלא יהיה בזה איזה ענין לטובת זולתנו, וכמובן בכל הקדשות שהוא התייחדות למטרה נכבדה".
כאשר האדם נחלץ מהאטימות שבעונג ההופך לנגע, הוא זוכה להתעלות למרחב המקודש. להשתחרר מהאינטרס הצר שסובב סחור סחור סביב דחפים חומרניים וסיפוקם, שבוחן כל דבר על פי הרווח שניתן להפיק ממנו. השחרור הזה מעניק בראש ובראשונה את האפשרות לגשת לסובבים אותנו מתוך מאור פנים אמיתי. מתוך אהבה ומתוך רצון כנה להעניק; "לתת בלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל".
במובן זה, הצורך החיוני כל כך, בהפרדת המרחב המשפחתי מהתחום המיני, התועלתני והנהנתני, מהווה מפתח להבנת כל איסורי העריות, גם אלה הנעשים מתוך הסכמה וללא ממד של פגיעה. המכנה המשותף לכולם הוא שהם מבקשים לשמר את המרחב הנפשי והחברתי ממיניות נטולת קדושה, "מין שאין בו נשמה. שמחסל את הנשמה". (ויש עוד להעמיק כדי להסביר כיצד כל פרט מבטא את היסוד הזה).
הקדושה במובן הזה איננה כפי שנהוג לדמיין, התעלות מיסטית-רוחנית מופשטת מגוף, שבמרכזה פרישה מהחיים לשמי שמיים. אלא, זוהי היכולת להיפגש עם החיים בעומקם, ועם הסובבים אותנו, במלאות משמחת ומבורכת. להיחלץ מן המבט המצומצם שרואה רק את ד' אמותיי הפרטיות.
מובן אפוא מדוע פרשת קדושים עוסקת בכל כך הרבה מצוות שבין אדם לחברו. כי זוהי תכלית הקדושה ומגמתה – "ואהבת לרעך כמוך". ו - "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ואידך פירושא הוא – זיל גמור".