אם חפצי חיים אנחנו

חז"ל לימדו אותנו שהקפדת יתר במצוות עלולה להביא לידי מכשול. החשש מפני לשון הרע ורכילות אסור שימנע מאיתנו להעמיד כלי תקשורת אפקטיביים שחושפים מעשי רשע ושחיתות, כל עוד הם שומרים על דבקות באמת והימנעות מהפרזה

הרב יובל שרלו , י' באייר תשפ"א

אם חפצי חיים אנחנו-ערוץ 7
הרב יובל שרלו
צילום: דוברות צהר

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם" - עיניהם הבוחנות של חז"ל דייקו היטב בפסוק הזה. הם שמו לב כי לא כתוב בו "ופושעים ייכשלו אם לא ילכו בם", שאז היה ברור כי מי שאינו הולך בדרך התורה הוא המסיר מעליו עול מצוות והוא ייכשל. הפסוק אומר "ופושעים ייכשלו בם", לאמור: אפשר להיכשל בשמירת התורה עצמה. כמובן שאין מדובר בשמירת התורה כפי שראוי לשמור אותה, אלא בהוצאת מצווה ממהותה ושימוש בה בדרך של "פושעים".

ניתן להדגים זאת במצוות רבות מאוד, כיבוד אב ואם היא אחת מהן. קשה להפריז בחשיבותה ובמרכזיותה, והיא חלק בלתי נפרד מעשרת הדיברות, שעליהם נכתב ספר הברית בין ישראל לאביהם שבשמיים. חכמים לימדו אותנו כי כבוד ההורים הוקבל לכבוד השכינה ומאמרים מרחיקי לכת נאמרו על חשיבותה של מצוות כיבוד הורים. גם במישור האנושי והמוסרי הקשרים שבין ילדים להוריהם ושפת המחויבות כלפיהם היא עצומה, לעיתים בכיבוד ולעיתים במורא. אף על פי כן יכולה מצווה נאצלה זו לדרדר את האדם לתהום עמוקה. כבר בתחילת פרשתנו אנו למדים על עימות אפשרי בין חובת מורא הורים ובין חילול שבת, ובשם הציות להורים וחוסר הנעימות כלפיהם עלול אדם לוותר על חובותיו כלפי שמיא, ולכאורה מכוח המצווה לחלל שבת.

אולם התהום עמוקה הרבה יותר. מניסיוני ב׳פורום תקנה׳ וב׳צהר לאתיקה׳ למדתי כי אחד המעצורים הגדולים בהתמודדות עם פגיעות מיניות בתוך המשפחה הוא הנפנוף של הפוגעים במצוות כיבוד אב ואם. דרך משל, כשאחד מהנפגעים אוזר אומץ להתלונן על אלימות ופגיעה מינית מצד אחד ההורים – הוא זוכה להטפות מוסר צדקניות המטיחה בו טענות על צביעות, שכן הוא עומד להפר את מצוות כיבוד אב ואם. זו דוגמה אחת ל״ופושעים ייכשלו בם״ – הפיכת מצוות התורה למניפולציה ושימוש בהן בגילוי פנים בהלכה שלא כדין. מצוות כיבוד אב ואם אינה עומדת בסתירה חס ושלום להצלת עשוק מיד עושקו, ואינה מנוגדת לזכותו של אדם להגן על עצמו מפני העיוותים של הוריו בין בתחום שבין אדם למקום (כאמור, שבת) ובין בתחום שבין אדם לחברו.

בין "לא תלך" ל"לא תעמוד"

עיקרון זה לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. זהו בסיס הסוגיה העיקרית של דיני לשון הרע. מעמדם של דיני הדיבור והלשון הוא מהגבוהים ביותר הקיימים. דברי חז״ל כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים נפסקו להלכה של ממש על ידי חלק מהראשונים, בעיקר בעלי התוספות (סוטה י, ב), והם מלמדים על חומרתן של עבירות אלה ועל מקומן בסולם העבירות. דברי הרמב״ם בהלכות דעות כי איסור לשון הרע חמור יותר מגילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה גם יחד (פ״ז, ה״ג) אך ממשיכים את הקו הזה. עמדה זו יונקת מדברי הנביאים, שפעמים רבות דיברו על החומרא הגדולה ועל החורבן החברתי המתרחש באווירה שבה ״כל אח עקוב יעקוב וכל רע רכיל יהלוך״ (ירמיהו ט, ג). האיש החפץ חיים נוצר לשונו מרע ושפתיו מדבר מרמה ומקפיד על דבריו ועל אורחותיו.

האם גם ההימנעות מלשון הרע עלולה להוביל ל״פושעים ייכשלו בם״? בוודאי. ואפשר שהתורה עצמה מלמדת על כך במקור הבסיסי הנמצא בפרשתנו, שכן בהמשך לאיסור ״לא תלך רכיל בעמך״ ובאותו פסוק עצמו מצווה התורה ״לא תעמוד על דם רעך״. מהו היחס שבין שני חלקי הפסוק? הרמב״ם אומנם הכניס את המילה ״כדי״ בין שני החלקים, לאמור: לא תלך רכיל בעמך כדי שלא לבוא לשפיכות דמים, ובניסוח מודרני: לא תלך רכיל בעמך כי מילים יכולות להרוג. כן כתב גם החזקוני בפירושו הראשון לפסוק, אולם בהצעתו השנייה הוא לימד את היסוד שבו אנו עוסקים בבירור תורני ומוסרי זה: לפעמים דווקא שתיקה ואי התמודדות עם מעשי הנבל היא היא העבירה החמורה, על אף שהיא מתחפשת לחומרא הלכתית ולהקפדה על דיני לשון הרע. אחד המקרים שחז״ל מביאים כדי להדגים עיקרון זה הוא סירובו של גדליה לשמוע על תוכניותיו של ישמעאל בן מתניה, דבר שהביא לאסון הכבד של רציחתו (נידה סא, א).

זהו הבסיס היסודי לפרק העשירי בספר שמירת הלשון של החפץ חיים, מה שידוע בציבור כ״לשון הרע לצורך״. כמו באין־ספור נושאים הלכתיים ודילמות מוסריות ואתיות קיימים מצבים שבהם מצווה אחת או עיקרון אחד נדחים מפני חובת אחרת, חמורה ממנה. החובה להציל עשוק מיד עושקו ולעמוד לצידו של הנרדף שלא בצדק מחייבת לעיתים שלא לשתוק אלא להפך: לחשוף את העבירות החמורות של הפוגע ולקרוא להתמודדות עם מעשיו הרעים.

הלכות תקשורת

חשוב להדגיש את מה שלימד החפץ חיים: גם כשחובה זו מופיעה, ואדם נענה לציווי האלוקי, איננו מתחבא בשתיקתו, מתנער ממקומו ויוצא למתקפה נגד הרשע – יש לכך כללים. זהו עיקרון יסודי בדיני לשון הרע. החפץ חיים ניסח שבעה כללים והדרכות כיצד לעשות זאת. לא בכל המקרים ניתנים הכללים האלה ליישום, אולם העקרונות ההלכתיים שבהם יסודיים ביותר.

בראש ובראשונה העשייה חייבת להיות לשם שמיים ולא לחיסול חשבונות. מניפולציות יכולות חס ושלום להיעשות גם על ידי המחמירים ב״לא תעמוד על דם רעך". חובה נוספת הקשורה בכך היא לבדוק שזו הדרך היחידה הקיימת להתמודד עם העוול ולא ניתן לעשות זאת בדרך פוגענית פחות. שנית, האמת צריכה להיות נר לרגלינו: ידיעת העובדות, הקפדה שלא לטשטש בין עובדות ובין פרשנות, אי־ניפוח המקרה יותר ממה שהוא וכדומה. שלישית – לבחון תמיד האם התועלת אכן גדולה מהנזק ושיקולים נוספים הקשורים בכך. כל אלה הם כללים כיצד יש לפעול, אך עצם החובה שלא להתחבא בחיק החמים והנוח של "הרוב הדומם״ ולהניח לפוגעים להמשיך בפגיעתם מתוך הרצון להימנע מלשון הרע כלפיהם – היא מצוות התורה.

האתגר הגדול המונח לפתחם של פוסקי ההלכה הוא העיצוב ההלכתי של התקשורת בכללה, ובעיקר בתחום התחקירים והידיעות העובדתיות. שני יסודות הלכתיים נמצאים בבסיס קיומה. הראשון שבהם הוא אכן ״לא תעמוד על דם רעך״ ציבורי. התקשורת מסוגלת למלא תפקיד חשוב ביותר בהתמודדות עם מעשי עוול, בעיקר עם אלה שבעלי הכוח והשררה, כמו גם כוחות שלטוניים, מנסים להסתיר (כדי להסיר ספק: בעלי כוח ושררה משפיעים גם על שיקולי התקשורת, כך שהתמונה מורכבת הרבה יותר). קשה למנות את מספר התחומים שבהם אמצעי התקשורת הניעו את תחילתו של ביעור נגעים חמורים, ביחס לפרט וביחס לחברה.

היסוד השני הוא העובדה ששיטת הממשל שבה אנו חיים מבטאת את ריבונותו של כל אחד מאיתנו בהצבעה למפלגה מסוימת, שהיא פעולה מעין שיפוטית. כדי להיות מסוגלים לעשות זאת אנו חייבים לקבל מידע מקיף שחלק גדול ממנו הוא ״לשון הרע לצורך״. מאידך גיסא, פגיעתה של התקשורת היא מהחמורות ביותר שיכולות להיות בתחום איבוד שמו הטוב של האדם, הלבנת פניו, הצגה מעוותת של הדברים וכדומה.

הלכות תקשורת ראויות הן אחד האתגרים המרתקים ביותר הצומחים מתוך המפגש שבין פרשת השבוע ובין הקמת מדינת ישראל. הדבר הוא גם חובה מהמדרגה הראשונה, וגם מהלך תורני מופלא בדרכנו לתיקון עולם במלכות ש-די.

הכותב הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)