איך חוזרים משנת הקורונה, אל סמכות הורית בבית? איך משיבים לבית את הרוגע והשמחה, אחרי השנה המאתגרת?
חמותי, מנחת ההורים זיוה מאיר, נתנה במשדר משותף שלנו אמש ארבעה כללים לתקופה הזו:
1. אמון. רבים מדברים על כך שהנוער אבוד ומנותק, ואם לא נאמין בדור הצעיר וביכולות שלו – זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה. צריך לחוש אמון אמיתי בילד ולחזק אותו, להתמקד בחיובי ולא בשלילי ולהאמין שהטוב ייגבר.
2. אמפתיה. כשאנחנו אומרים "לא", אנחנו נוטים להתנתק רגשית מהקושי של הילד ולצעוק עליו: "אני לא מרשה עוד ארטיק!" או "תלך לישון כבר ותפסיק לשחק!". גם כשצריך לומר "לא" ולשים גבולות, צריך להיות אמפתיים ומלאי הבנה. למשל: "אני מבינה שאתה רוצה עוד ארטיק, זה באמת כיף, אבל החלטתי שזה לא מתאים עכשיו ונסתפק באחד" או: "אני יודעת שהיה כיף ללכת לישון מאוחר בתקופת הסגר, אבל עכשיו חזרת ללימודים ומה לעשות, צריך לכבות את האור".
3. כללים משפחתיים. זה מצחיק, אבל שנת הלימודים מתחילה עכשיו. זה הזמן לישיבה משפחתית שבה קובעים מהם הכללים – שעות שינה, ארוחות, חלוקת תפקידים בבית וגם שעות מסכים. הסגרים נגמרו, ברוך השם, ואם הילד קיבל טאבלט, זה לא אומר שאי אפשר לקחת אותו בחזרה. הקורונה טלטלה את העולם, זו העת לשבת ולארגן את כללי הבית מחדש
4. שליחות. בעצם – זה העיקר. לחוש שמה שאנחנו עושים בבית חשוב. שלא רק בחוץ אנחנו בשליחות, אלא גם בפנים. שחינוך הוא דבר קדוש ויקר ומלא משמעות, אפילו שהוא אפור ושוחק יותר ממה שקורה אצלנו בעבודה או ברשתות החברתיות. אם מבינים כמה גדולה משימת ההורות, אפשר לחוש שליחות גם בהפעלת מכונת כביסה או שטיפת כלים.
בהצלחה!