לאיזה קברי צדיקים, אנשים נוהרים?

הרב נתנאל יוסיפון במאמר בשבחם של ישראל המוסרים נפשם לזכות להתפלל על קברי צדיקים: "אשריכם ישראל! וודאי ה' רווה נחת מבניו חביביו, המוותרים על תענוגות העולם הגשמי, ובלבד שיזכו לרגעים רוחניים נעלים של דבקות בו יתברך!"

הרב נתנאל יוסיפון , י' באייר תשפ"א

לאיזה קברי צדיקים, אנשים נוהרים?-ערוץ 7
הרב נתנאל יוסיפון
צילום: יח"צ

"הלילה יש כניסה לקבר יוסף בשכם", פושטת השמועה כאש בשדה קוצים. 

מכל קצוות הארץ, המוני יהודים דואגים להירשם מראש לאוטובוסים המורשים להיכנס, ובהגיע הלילה הגדול, למעלה מ- 1000 אנשים מוותרים על שנת לילה מתוקה, מיטלטלים בדרכים, ובלבד שיזכו להתפלל בציונו של יוסף הצדיק. בדרך, מידפקים על דלתות האוטובוסים כל האנשים שלא זכו להירשם מראש, ומייחלים לזכות ולפקוד את הציון הקדוש.

אשריכם ישראל! וודאי ה' רווה נחת מבניו חביביו, המוותרים על תענוגות העולם הגשמי, ובלבד שיזכו לרגעים רוחניים נעלים של דבקות בו יתברך!

יתר על כן, היו שנים שהקבר היה חרב, שרוף ומפויח, ובכל זאת יהודים עשו מאמצים עילאיים להגיע לכניסה הלילית החודשית, להתלכלך באפר ובפיח, ולהעתיר לה' תחת כיפת הציון המנותצת.

אכן, זכות גדולה יש בכך לישראל קדושים, ואיני רוצה להיות חלילה מהמקטרגים על ישראל, ובכל זאת כשזכיתי אף אני להשתתף בכניסות ליליות אלו, הנערכות בעשרים השנים האחרונות, עת עיר הברית שכם וציון יוסף הצדיק, שבויים ומחוללים ביד זרים, צפו ועלו בי תמונות עבר מהימים שבהם הציון היה בידינו. מתמונות אלו גם למדתי תובנה חשובה בעבודת ה' הקשורה לפרשתינו.

בעבר, כשהציון היה בידינו, כל יהודי יכול היה באופן חופשי לבוא ולהתפלל במקום. אמת, זה היה מורכב, שהרי ערביי שכם היו מאז ומעולם אויבי ישראל, ולעיתים השליכו אבנים על מכוניות יהודיות שעברו בעיר, ובכל זאת באותם ימים היה הרבה יותר קל להגיע לציון מאשר בימינו. כמה באו? מעטים. הרבה פחות מהמגיעים כיום.

בשנת תשנ"ו, כשצה"ל יצא משכם, אך הותיר בידיו את השליטה בקבר יוסף עצמו, הוא אסר במשך מספר שבועות על יהודים להיכנס לציון. לאחר דין ודברים, הוא אישר כניסה של 50 יהודים לציון, אך נתן צווי הרחקה משכם לרבים מתלמידי ישיבת 'עוד יוסף חי' שלמדה בקביעות במקום.

באותם ימים, למדתי בישיבת מרכז הרב, והנה אנחנו מקבלים טלפון מאנשי 'עוד יוסף חי'. הם סיפרו לנו שיש אישור ל – 50 יהודים להיכנס לציון, אך עקב צווי ההרחקה אין ביכולתם למלא את המכסה, והם חוששים שיקצצו את המכסה. ואכן, זכיתי באותם ימים ללמוד מספר ימים בציון יוסף הצדיק, ולצערנו הגדול אפילו 50 אנשים היה קשה להביא...

מה השתנה? מדוע בימינו, כשקשה יותר להגיע לציון יוסף הצדיק, האנשים נוהרים למקום?

מסתבר, שלעיתים, דווקא הקושי והצורך במסירות נפש על הדבר, מקנה חשיבות לדבר, ויוצר בקרבנו תשוקה לאותו דבר. ובהקשר רחב יותר, לעיתים דווקא הריחוק, יוצר חשיבות, (ואף אהבה וקירוב).  

ולהבדיל, בין קדוש לטמא, כך מצאנו בעבר בעובדי עבודה זרה. בספר מלכים (א, יב, כח-ל) מסופר שירבעם בן נבט עשה עגלי זהב כביכול כתחליף לעליה לרגל לבית המקדש. הוא מיקם את העגלים בשני מקומות, בבית אל ובעיר דן, אך העם הלך דווקא ל'דן'. 

מבאר שם המלבי"ם, שירבעם חשב שאם יעשה לעם חיים קלים, וימקם את העגלים במקום קרוב, אחד בדרום בבית אל, ואחד בצפון בדן, הוא יצליח יותר. אולם העם העדיף ללכת למרחקים, לדן, כי "טבע האדם להתחייב את עצמו באיזה עבודה לה', וכל שהדת תעמוס עליו עבודות קשות ומצוות רבות כן יטה יותר אחריה ויעשה ברצון".

וכך זה גם בפרשתנו. הפרשה עוסקת בכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום כיפור, ומציינת שהציווי ניתן "אחרי מות שני בני אהרון". אזכור זה תמוה מאוד, שהרי בני אהרון מתו כבר באמצע פרשת שמיני, ומדוע המתינה התורה עם פרשתנו ולא הביאה את הציווי מיד אחרי מותם?

והתשובה נעוצה בסקירה מהירה של הפרשיות שבין סיפור מות בני אהרון לציווי בפרשתנו. החוט המקשר של (כמעט) כל הפרשיות הללו, שהן עוסקות בכל סוגי הטומאות. טומאת שרץ, נבלות, יולדת, צרעת, זב, זבה ונידה. הלכות טומאה וטהרה נוגעות מאוד לציווי על הטמאים, להתרחק ולא להיכנס למקומות קדושים.

נמצאנו למדים, שלאחר שבני אהרון הרגישו חופשיים להיכנס למשכן כרצונם, חשו שאפשר להיכנס בקלות למקום, מיד באה התורה ולימדה שזהו מקום קדוש, שקשה להיכנס אליו. הדרך להגיע למשכן, עוברת בשורה ארוכה של הגבלות.

ושיא התהליך מופיע בכניסה לקודש הקודשים בסדר מורכב ומדוקדק של עבודה מדויקת ביום הכיפורים. כך מבינים, שהמקום הוא מקום גדול ומיוחד, וכשנכנסים אליו יודעים להעריך זאת, ומבינים את גודל מעלתו.

ולחיי היום יום, יכולים אנו לקחת מכך מוסר השכל ליחס לבית הכנסת, מקדש מעט. דווקא כשאנו מתייחסים אליו בכבוד המתאים, ונוהגים בו בשורת הגבלות המעידות על קדושתו, לבושים בלבוש מתאים ומכובד ועוד, אנו בונים בתוכנו קרבת אלוקים ואהבת ה'!