המערכה שאחרי הקרב

הלומי הקרב שמסרו את נפשם בפעולות מבצעיות מוצאים את עצמם מתמודדים עם סיוטים בלילות ועם חוסר תפקוד, ועומדים מול דלתות סגורות וביורוקרטיה מתישה בניסיון לקבל טיפולים חיוניים.

רבקי גולדפינגר , י' באייר תשפ"א

המערכה שאחרי הקרב-ערוץ 7
הבטחתו של גנץ להקמת ועדה נוספת לא סיפקה אותם. הפגנת נכי צה"ל השבוע
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

"נכנסנו לדיר אל־בלאח בימים הראשונים של צוק איתן", משחזר ג' (השם המלא שמור במערכת), מ"פ במילואים מהיישוב טלמון. "יוסי (שם בדוי) היה הקשר שלי. ביום הראשון לכניסה לעזה נפלו עלינו לפתע פצמ"רים. הם התפוצצו קרוב אלינו וכתוצאה מכך נפצעו אצלנו חיילים, אחד היה במצב קשה. יוסי היה חלק מהכוח שפינה את הפצועים חזרה לארץ. הוא היה צמוד לכל מה שקרה שם, החל מהפיצוץ ואחר כך כל הצעקות והדם והבלגן שהיה. זה כנראה הטריגר שהציף את הטראומה שהתחילה אצלו עוד בשירות הסדיר", מספר ג'. "יוסי שירת בסדיר בנצרים, בימים שלפני חומת מגן. שם הוא נחשף למבצעים לא קלים באזור עזה ורפיח, וחייל שהתאבד במוצב אלי סיני והוא זה שהיה צריך לפנות אותו מהשירותים. עכשיו, שנים אחר כך, הכול צף אצלו בעוצמה".

ג', בן 40, שמשרת כמ"פ בגדוד מילואים, מתאר כיצד בשנה האחרונה חלה התפרצות חמורה של פוסט־טראומה אצל יוסי, חברו לנשק: "יוסי הוא חייל שלי. הוא היה קשר שלי ועושה איתי מילואים כבר 15 שנה, מהשחרור ועד היום. חבר טוב. הוא נשוי ואבא לשלושה ילדים. בן אדם נורמטיבי מן השורה. לפני שנה וחצי בערך הוא הרים אליי טלפון ושיתף אותי בכך שהוא סובל מהתקפי חרדה קשים. כל ההתקפים שלו היו סביב הנושא הצבאי, עלו זיכרונות מרגעים קשים בצבא, פלאשבקים מטלטלים. הוא ביקש עזרה. בשלב הראשון הצלחנו להכניס אותו לתוכנית שיקום של משרד הביטחון להלומי קרב בבית החולים תל השומר. זאת תוכנית טיפולית של מפגש עם פסיכולוג פעם בשבוע. עם הזמן המענה הזה הפך ללא מספק בשבילו".

הפסיכולוג והקב"ן לא יכולים לעזור

לפני חודשיים מצבו הנפשי של יוסי התדרדר והוא התבקש לעזוב את הבית. "אשתו כבר לא הייתה מוכנה שהוא יהיה בבית. ההתקפים היו בשכיחות גבוהה מול הילדים והיה נראה שהדברים יוצאים משליטה. בפעם האחרונה שזה קרה בבית השכנים הזמינו משטרה כי פחדו שהאירוע יגיע לאלימות ונפתח לו תיק במשטרה". חבריו של יוסי עודכנו במצב החמור שדורש את התערבותם המיידית. "האבסורד היה שהפסיכולוג שטיפל בו בתוכנית השיקום ידע שהמצב הנפשי של יוסי מחמיר, וגם דיברנו באותו הזמן עם הקב"ן של בה"ד 1, אבל הם פשוט אמרו: אין לנו איך לעזור כל עוד לא מכירים בו באופן רשמי כהלום קרב. אלו הנהלים. עד אז, לא משנה מה מצבו, הוא זכאי לטיפול של שעה בשבוע בלבד גם אם הוא זקוק להרבה יותר", מלין ג'. "עשינו עבודת מחקר לראות מה הכלים שיש ברשותנו כדי לעזור לו. פנינו לכמה עמותות בתחום אבל כולם אמרו לנו: מצטערים, כל עוד הוא לא מוכר בצורה רשמית אי אפשר לטפל בו".

כך נשאר יוסי ללא מענה מקצועי־טיפולי למצבו הנפשי שהלך והתדרדר. בנקודת השפל הזאת נכנסו לתמונה חבריו לצבא ונרתמו לסייע: "אשתו כבר לא יכלה להכיל את ההתקפים. היא רצתה לחסוך מהילדים את המראות הקשים. הוא פשוט נשאר לבד בעולם. סידרנו אותו בינתיים ביחידת דיור של חבר ובמקביל התארגנו למבצע גיוס כספים למענו באינטרנט. אחרי שבועיים של עבודה אינטנסיבית הגענו לסכום של 40 אלף שקלים שהחבר'ה מהפלוגה, חברים ובני משפחה תרמו".

באמצעות סכום הכסף שנאסף מימנו החברים ליוסי אשפוז בהוסטל מקצועי שיעניק לו את העזרה הנפשית הבסיסית. "דאגנו לו לאשפוז סגור עם תמיכה של 24/7 על מנת לאזן את המצב הנפשי כדי שהוא יוכל לחזור לסוג של שגרה בבית. לא מדובר היה בטיפול עומק בפוסט־טראומה", הוא מדגיש. במקביל, באמצעות אחת העמותות מסייע עורך דין לקידום ההכרה של יוסי כהלום קרב במשרד הביטחון. "המטרה הייתה לזרז את התהליך. הוא עצמו לא יכול היה לטפל בבקשה כי גם ככה הוא היה מותש נפשית. צריך להבין שהתהליך נורא דורש ומתיש", מציין ג'. "עוד לפני הכניסה לוועדות, רק כדי להתחיל בהליך ההכרה, צריך להגיש המון טפסים. אנחנו מחכים כבר חודשים לתיק רפואי מהצבא וצריך לארגן עדויות שיוסי צריך להביא לכל האירועים הטראומטיים שהוא נחשף אליהם בסדיר ובמילואים, שזו גם מעמסה נפשית לא פשוטה. הוא כבר שנה סביב הדבר הזה ולא רואים את הסוף".

אחרי חודש באשפוז הצליח יוסי לחזור מעט לעצמו ושב הביתה, אבל זו הייתה התאוששות זמנית בלבד וההתדרדרות הנפשית חזרה ובגדול. "זה היה סוג של פלסטר. כרגע נראה שהמצב שוב מתדרדר. התקווה שלנו היא שהוא ישרוד בבית עד סוף החודש ואז נפתחת תוכנית מטעם קופת חולים כללית שמיועדת לחבר'ה עם פוסט־טראומה באשפוז יומי. המצב שלו כיום הוא בגדר פצצה מתקתקת", מתריע ג'. "אנחנו מקווים שנצלח את הזמן הקרוב בלי התקפים משמעותיים. אנחנו נהיה איתו בכל מצב".

כואב לחשוב מה היה עולה בגורלו של יוסי לולא ההירתמות שלכם, החברים מהצבא.

"לוחמים שאין להם משפחה תומכת או חברים תומכים נמצאים בבעיה קשה, כי הצבא לצערי לא לוקח אחריות. הוא מחכה ומושך את הדברים כאילו יש את כל הזמן שבעולם. אבל אלו אנשים שלא מצליחים לטפל בעצמם, לוחמים שנמצאים גם ככה בחרדות ובחוסר יכולת לשרוד את היומיום, ומצפים מהם להתנהל מול מערכת חשדנית ומתישה. חייל אחר בפלוגה שהיה באותו מצב כמו יוסי ניסה לקבל הכרה מול הצבא, ופשוט הרים ידיים מהביורוקרטיה והחליט לטפל בעצמו לבד. אנשים פשוט מתייאשים מהמערכת וזה כנראה מה שהמערכת רוצה. לא יכול להיות שאחרי שלוחם מגיע ליחידה להלומי קרב בתל השומר ונכנס למסגרת והמצב מחמיר - הגורם המקצועי לא מושיט לו יד. לא יכול להיות שהקב"נים יודעים על המשבר הנפשי ומחכים קודם לחתימות ולוועדות. עד ההכרה הרשמית צריך שתהיה איזו יחידה שתלווה את החייל ותעניק לו טיפול פסיכולוגי צמוד, אפילו שהוא לא מוכר. אי אפשר לזרוק אותם ככה".

"החזרה לשכם הציפה הכול"

סוגיית הטיפול בהלומי הקרב בישראל היא ארוכת שנים, אבל עלתה השבוע לכותרות בעקבות הלום הקרב איציק סעידיאן בן ה־26, שבמחאה על הטיפול הלקוי בו הצית את עצמו מול אגף השיקום במשרד הביטחון בפתח תקווה בסמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל. סעידיאן מאושפז בבית החולים שיבא במצב אנוש וסובל מכוויות קשות בכל חלקי גופו, ובימים אלו הרופאים נלחמים על חייו.

האירוע הקשה של סעידיאן הוציא מאות נכי צה"ל לרחובות והם הפגינו מול משרד הביטחון בקריה בתל אביב. המפגינים חסמו כבישים מרכזיים במחאה על היעדר מענה הולם לטיפול בהם מצד המדינה. שר הביטחון בני גנץ הכריז על מינויו של נכה צה"ל זיו שילון לתפקיד פרויקטור לנושא וכן על הקמת ועדה שאמורה לקדם רפורמה באגף השיקום. אך המינוי והקמת הוועדה החדשה התקבלו בזעם ובדרישה לפעול ליישומן של מסקנות ועדת בן ראובן, בראשותו של האלוף במילואים אייל בן ראובן, שכבר הוגשו לפני כשנה. לנוכח הביקורת שעלתה הבהיר זיו שילון כי "לא תהיה שום ועדה. תהיה רפורמה. אנחנו נהפוך עולם להתחיל לבצע". עידן קלימן, יו״ר ארגון נכי צה״ל, אמר אף הוא: "אנחנו נמצאים בימים קשים מאוד שחבר שלנו שוכב שרוף בבית החולים. באמת הכאב הוא מאוד גדול והעיוותים ההיסטוריים דורשים תיקון במיידי. נכי צה"ל שבעי הבטחות. נחכה למעשים בשטח ונשתף פעולה עם כל גורם על מנת לקדם את הרפורמה וליישם את ההבטחות שניתנו".

חבר הכנסת אופיר סופר, יו"ר ועדת המשנה לעניין הטיפול והסיוע לנפגעי הלם קרב, מכיר את הנושא מקרוב מאוד. בשירותו הצבאי היה בכמה אירועי קרב, שהובילו לפציעה פיזית אך גם להיותו מוכר כסובל מפוסט־טראומה. "אני נכה צה"ל ומתישהו הבנתי שאני גם נפגע פוסט־טראומה", מודה חבר הכנסת סופר. באירועי מנהרת הכותל בשנת 1996, במהלך שירותו הסדיר כקצין בגדוד חרוב, נטל סופר חלק באירוע לחימה בסמוך לקבר יוסף, אירוע שטלטל את חייו.

"היינו באזור קבר יוסף. צה"ל באותה תקופה חי בסרט של אוסלו וחלום של השלום שבפתח. זה בא לידי ביטוי בהתנהלות של המפקדים והכוחות בשטח. כל הגזרה של עוטף שכם הייתה מופקרת מבחינה צבאית. ובסוף כשאתה כמ"מ נלחם יחד עם קבוצת חיילים קטנה בסמטה, 200 מטר מקבר יוסף, במשך שעה ועשרים דקות מול מטח ירי כבד ונפצע שלוש פעמים ותוך כדי האירוע מתווכח עם המג"ד שלך על הוראות פתיחה באש - זה קשה. ראיתי את המערכת הפיקודית קורסת. היו פצועים ושישה חיילים שלנו נהרגו. תחשבי על חוויה של מ"מ צעיר, שסיים לפני חודש וחצי קורס קצינים ורואה את הצבא המפואר שלו קורס מול כנופיות פלשתיניות. ראיתי את המוות בעיניים. זו הייתה החוויה המבצעית הראשונה שלי, חוויה טראומטית לחלוטין". לימים קיבל על פועלו ואומץ הלב שהפגין באירוע צל"ש אלוף. "יצאתי מהאירוע עם פציעה קשה". לאחר חודשים אחדים של שיקום חזר לצה"ל כקצין הדרכה בגדוד חרוב ובהמשך כמפקד פלוגה וסגן מפקד גדוד 202. "מאז האירוע הראשון ב־96', כל השנים הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר. זה מלווה אותך כל הדרך. כל רעש קטן הקפיץ, אין שינה נורמלית. יש תקופות שזה יותר מעמיס ותקופות שפחות, אבל מתישהו אתה מבין שזה טו מאץ' בשבילך".

האירוע שחידד את המצוקה שממנה הוא סובל התרחש בשנת 2004 בעת חילוץ מתפללים חסידי ברסלב מקבר יוסף. "כל החזרה לגזרה של שכם ולבסיס שממנו יצאתי לאירוע ההוא הציפה דברים. זו הייתה תקופה של המון מתח מבצעי, ואירוע החילוץ של המתפללים בלילה תחת אש היה בשבילי חוויה קשה. אחרי מבצע החילוץ הבנתי שאני צריך לטפל בעצמי". סופר ניגש ליחידה להלומי קרב וביקש עזרה ומאז החל בטיפול ארוך וממושך של שיקום.

"רק שוכבים במיטה ונושמים"

"מבחינתי, גם הפעילות שלי היום בוועדה היא חלק מהטיפול שלי". ח"כ סופר מכוון בדבריו לוועדה בכנסת שהוא עומד בראשה, העוסקת בטיפול בלוחמים הלומי קרב. "הוועדה הוקמה לפני כשנה לאור המלצתי, והיא מעלה על סדר היום את הנושאים החשובים ובעיקר יוצרת פיקוח פרלמנטרי אל מול אגף השיקום", מתאר סופר את ליבת העשייה ומוסיף כי פעילות הוועדה מתמקדת בשלושה תחומים עיקריים: קיצור ושיפור הליך ההכרה בנפגעי פוסט־טראומה, טיפול במשפחות הנפגעים ובמעגלים סביבם וכן שיקום תעסוקתי. "אתה יושב מול נציגי האגף ובכירי משרד הביטחון ואתה שואל את השאלות הקשות שעוסקות בדרכי הטיפול בלוחמים, בסוגיית ההכרה, בשיקום המשפחתי ובליווי התעסוקתי ודורש תשובות".

נראה שהמצב בשטח לא פשוט בכלל. יש לוחמים שמתחננים לעזרה ונתקלו בדלת סגורה.

"הדבר הראשון שצריך לעשות כשלוחם נמצא במצוקה נפשית הוא קודם כול לטפל. לגבי האבחון וההכרה בו כהלום קרב, אני גורס שזו האחריות שלנו להגיע למפקד וללמוד על האירוע. לא ייתכן ששולחים את הנפגע עצמו למלא טפסים ולדאוג לעדויות משדה הקרב. דווקא כשהוא במצב שביר ומותש נפשית מצפים ממנו להתנהל מול ביורוקרטיה בלתי אפשרית? אנשים בפוסט־טראומה נמצאים במצבים קשים. יש כאלו ששוכבים במיטה ורק נושמים. לא תמיד יש למשפחה את היכולת לתמוך ולעזור. אנשים במצוקות והקטסטרופה תופסת מעגלים על גבי מעגלים של משפחה, של האישה, הילדים. הלוחמים צריכים לדעת שנעשה הכול למענם ושאנחנו לא מפקירים אותם, לא בלחימה עצמה ולא אחר כך כשהם זקוקים לנו", הוא מדגיש. "בגלל שמדובר בפציעה שקופה, התפתחה בתהליך האבחון גישה של לך־תבוא והתשה לא נגמרת. אני חושב שאפשר וצריך לקצר תהליכים", הוא מבהיר. "השיטה של לך־תבוא אמורה אולי לסנן את מי שלא באמת נזקק להכרה הזאת, אבל מה שבסוף קורה זה שהלוחם הפוסט־טראומטי פחות בנוי להתשה הזאת והוא זה שירים ידיים. אין סיכוי שתצליח לשקם לוחם אם אתה מטפל בו בצורה כזאת. דווקא בשלב הקריטי כשמצבו הנפשי מתדרדר, דווקא אז הוא נמצא בעוד חזית מול משרד הביטחון והוא מקבל מים צוננים ומגלגלים אותו מכל המדרגות".

על פי היכרותו את השטח, מעריך חבר הכנסת סופר כי בקרב הלוחמים בני הציונות הדתית יש הלומי קרב לא מעטים, חלקם סובלים במידה כזו או אחרת מתסמיני הפוסט־טראומה ומהשלכותיה בלי לקשר זאת לטראומה שהם נושאים איתם משדה הקרב. "הציונות הדתית מלאה בנפגעי פוסט־טראומה. מלא חבר'ה צעירים. מגיעות אליי פניות על ימין ועל שמאל. כמעט בכל מקום שאני נמצא ניגשים אליי אנשים ומשתפים בסיפורים אישיים כואבים. זה לא סוד שהחבר'ה שלנו הולכים בעיקר ליחידות לוחמות, וממילא זה יותר קיים במגזר ודורש התייחסות עומק".

"דרושה רפורמה מקצה לקצה"

חבר הכנסת סופר ממליץ על יישום תוכנית ייחודית שבנה מנהל בית החולים שלוותה, ד"ר שלמה מנדלוביץ', לאבחון מהיר של הסובלים מפוסט־טראומה. "בזמן צוק איתן יצר ד"ר מנדלוביץ' הליך טיפולי ללוחמים, בסמוך לתום המבצע. הפרויקט, שנקרא 'שומר איתן', הצליח לאתר נפגעים והוכתר בהצלחה", מספר סופר.

בעקבות הפרויקט הזה יצר ד"ר מנדלוביץ' מודל לאיתור מהיר של נפגעי פוסט־טראומה, שכולל הקמת יחידה קלינית ייעודית לאבחון הלוחמים. היחידה תבצע אבחון מהיר שיארך שלושה ימים, שבהם יבוצעו מגעים אבחוניים שונים וכן יגובשו המלצות לטיפול ולשיקום לכל מאובחן. "מדובר במודל אבחון מהיר, שבמסגרתו מי שמגיש תביעה מוזמן לסוג של דינמיקה חברתית בארבעה מפגשים, ובתוך 96 שעות מתום המפגש האחרון אפשר יהיה לתת אבחון האם הלוחם פוסט־טראומטי או לא. המודל הזה שוכב כמה שנים במערכת בלי שנעשה איתו דבר. העליתי את הנושא בוועדה ואגף השיקום התחייב להתחיל פיילוט למודל הזה. אני מבין שלא כולם יכולים לעבור במודל הזה כי זה מחייב שיתוף פעולה ויש מקרים שצריך להגיע אל הלוחם הביתה, אבל זה בהחלט יכול לעזור למערכת וללוחמים באופן משמעותי".

כולנו שמענו על הטרמפיסטים שמנסים בדרכי מרמה להיות מוכרים כהלומי קרב כדי ליהנות מההטבות הנלוות. הטענות הן שבשל כך יש במערכת חשדנות כלפי הלוחמים המבקשים הכרה.

"המערכת צריכה להבין שאי אפשר לקבוע מדיניות שיקום על פי אותם רמאים ונצלנים. בשביל 10 אחוזים רמאים אי אפשר לקבוע מדיניות ל־90 אחוזים לוחמים שצריכים ומשוועים לעזרה. כל הטיפול בלוחמים צריך להיות אחרת. יש המון מה לעשות ואני חושב שאנחנו נמצאים בתהליך של מודעות הולכת וגוברת בעניין הזה. לצערי נקודת הרתיחה שהגענו אליה בעקבות המקרה הכואב של איציק סעידיאן נותנת את אותותיה. עד היום הרגשתי שזה כמעט רק המאבק שלי בכנסת. עובדתית, העובדה שבני גנץ כשר הביטחון עדיין לא היה באגף השיקום היא תעודת עניות. נפגשתי עם אמיר אשל, מנכ"ל המשרד, תוך כדי הקורונה, ואני חושב שהוא נכנס לסיפור הזה. אם בני גנץ היה מתנהל אחרת העסק היה מתנהל הרבה יותר מהר וחבל".

אתה אופטימי? מאמין שיהיה שינוי?

"אגף השיקום הוא ארגון עם תרבות ארגונית כנראה לא טובה, ואם יהיה רק פתרון קוסמטי ולא מהפכה של ממש, שינוי תפיסה בנקודות הכי בסיסיות והכי עמוקות, אז לא נוכל להיות אופטימיים. כן נוכל להיות אופטימיים כשיבינו שאנחנו מתעסקים כאן בלוחמים והם צריכים לקבל יחס אחר".

זו אמירה קשה.

"דבריי לא מופנים כלפי האנשים באגף השיקום אלא כלפי החוקים ותפיסות הטיפול שהתפתחו באופן אבולוציוני מכורח הנסיבות. הרבה דברים במדינת ישראל צריכים להתעדכן ונדרשות רפורמות בכל מיני מקומות - אגף השיקום הוא אחד הסיפורים הכואבים", הוא אומר. "מי עובד היום עם פקס ועם מודלים של פעם? תשאלי כל לוחם, אף אחד לא יודע מה הזכויות המגיעות לו, הן יכולות להשתנות מעת לעת לפי מצב הרוח. התפיסה היא לא תפיסה טיפולית־שיקומית אלא של מיצוי זכויות. יש דברים שצריך לדבר עליהם ולבחון אותם. צריך לחולל פה רפורמה מקצה לקצה. בסוף זו האחריות והחובה שלנו כלפי הלוחמים".

תגובת משרד הביטחון: "אנו מחבקים את משפחת סעידיאן בשעה קשה זו. נסיבות האירוע בכללותו נמצאות בבדיקת הצוות שמינה מנכ"ל משרד הביטחון אלוף (מיל') אמיר אשל, בראשות ראש אגף התכנון במשרד אליעז קרני". עוד נאמר: "משרד הביטחון מודע לצורך לייעל ולשפר את תהליך ההכרה בנכי צה"ל, בדגש על נפגעי פוסט־טראומה. עוד טרם האירוע הטרגי בנה משרד הביטחון תוכנית מקיפה לטיפול בנכים פוסט־טראומטיים. התוכנית שמימושה החל בימים אלה כוללת בין השאר את קיצור הליך ההכרה, שיפור השירות והרחבת מגוון הטיפול הרפואי לנכים".