לזכור את הנפטר הראשון מקורונה

דווקא בימי ספירת העומר בהם אנחנו נוהגים אבלות בגלל מגפה שהייתה לפני אלפיים שנה, ראוי להקדיש כמה דקות לזכר מתי מגפת הקורונה. דעה

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , י' באייר תשפ"א

לזכור את הנפטר הראשון מקורונה-ערוץ 7
אילוסטרציה
צילום: ISTOCK

הנפטר הראשון מקורונה מת ביום שישי, כד אדר, לפני קצת יותר משנה. לנפטר הראשון מקורונה היה שם, ותמונה וסיפור.

אתם מבינים? הנפטר הראשון מקורונה היה כותרת, היה כתבה בעיתון. לכולנו ירדה דמעה, טיפה כאב לנו בלב, כשנפטר הראשון מקורונה. נפטר מספר 5275 כבר היה בסך הכל מספר.

לא הכרתי את נפטר מספר אחד, אריה אבן קראו לו, מעטים האנשים שהכירו, אבל כשהוא נפטר, כל המדינה שמעה עליו. שמעה שעלה מהונגריה שנה אחרי קום המדינה, שמעה שהותיר אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין אחד, שמעה ששרד את השואה. אבל את הקורונה, את הקורונה הוא לא שרד.

אנחנו כבר מכירים את הכתבות האלו, כתבות פרופיל על אנשים שעד לפני רגע חיו בינינו נסתרים, אנונימיים. הכותרת תזעק "שני הרוגים בתאונת דרכים קשה על כביש החוף", ומתחת יופיעו השמות, הפנים. פלוני היה בגיל כך וכך, אלמוני הותיר אחריו כך וכך ילדים. שנדע, שנזכור.

הקורונה לא פגעה רק בחולים, היא פגעה גם בנו, הבריאים. כי כשהקורונה הכתה המוות הפך לסטטיסטיקה - אנשים הפכו למספרים. אם עד לפני שנה היינו מזדעזעים מכל מוות ומכל שם בעיתון, משהו התכהה בנו, דהה. והנפגעים העיקריים מהאדישות הזו הם לא אלו שמתו, גם לא קרוביהם, הנפגעים העיקריים הם אנחנו. כשהמוות מכה במדינה, בטח בקנה מידה שכזה אבל גם בבן אדם אחד, משהו בנו נשבר.

מגיפה, בדומה למלחמות, היא התגלמות הבנאליות של המוות. טורים של שמות ומספרים של אנשים שהיו ואינם עוד. אנשים שעד לפני הקורונה חיו, צחקו, למדו ואהבו, אנשים שהיו בשרה מבשרה של האנושות, בשר מבשרנו, אנשים שהיו שם ופנים וחיבוק, ועכשיו הם מספר. עכשיו הם נפטר מספר 5275.

עברנו עכשיו את יום הזיכרון, יום בו אנו מציינים את אלפי האנשים שמסרו את נפשם על הגנת המולדת. 23,928 זהו מספר החללים שפירסם משרד הביטחון לפני מספר ימים, אבל המספר העצום הזה מורכב ממלא אנשים בודדים, אנשים שאנחנו יכולים לדמיין. יש שם את אבשלום, החבר מהישיבה. ויש שם את אלירז ואוריאל, הבנים של מרים פרץ כפרה עליה. ויש את משה, וארז ויקיר וגולו. יש שם אלפים רבים של שמות פרצופים.

הקורונה ברוך ה' לא הפילה כל כך הרבה חללים בארצנו, אבל עדיין הם רבים. רבים מזכור. לכולם היו משפחות וחיים ואהבה, לכולם מגיע שיזכרו אותם כמו את נפטר מספר 1. ידעתם שנפטר מספר 67 היה אב שכול? שנפטר מספר 101 הלך לעולמו בשבת חול המועד? שנפטר מספר 65 היה רק בן 37? היו לו שתי בנות, אחת בת שנתיים ואחת בת חמש. ילדות שאהבו את אבא שלהן. עכשיו הן יתומות.

גם אצלנו משהו קצת יתום, קצת שבור, ועם כל בן אדם נוסף שנפטר, הסדק הזה רק גדל, מתרחב. אנחנו לא באמת יכולים 'לזכור את כולם', זה גדול עלינו, אבל אנחנו יכולים להרכין את הראש טיפה, להקדיש כמה שניות של מחשבה לכל נפטר, כמה שניות של דומיה. לדעת שכשהוא הלך הוא לקח איתו משהו מהעולם, משהו ממני.

6,346 איש מתו מממגפת הקורונה בישראל, 6,346 פרצופים ושמות שלא יעשירו יותר את עולמנו, שלא יצחקו יותר, שלא יעמדו בתור לקופה המהירה בסופר. 6,345 אנשים שהשנה האחרונה הייתה השנה האחרונה בחייהם.

יהי זכרם ברוך.