חני ליפשיץ
חני ליפשיץ צילום: דוברות

זו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו צריכים להתחיל הכל מהתחלה.

אנחנו בשליחות בנפאל כבר למעלה מ-20 שנה אבל בכל כמה שנים קורה משהו שטורף את הקלפים.
פעם זו היתה המלחמה עם המחתרת המאואיסטית. המורדים השתוללו ברחובות ואילצו אותנו לרדת למחתרת. הם לא פסחו על בית חב"ד והשאירו אחריהם בלאגן וחורבן.

כמה שנים לאחר מכן אירעה רעידת האדמה הקטלנית. למעלה מ-9000 הרוגים ושוב תוהו ובוהו של ממש בבית הפרטי ובבית חב"ד. לקח לנו שנים לשקם ולהחזיר את הדברים לקדמותם.

עד שהגיעה הקורונה והנה שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בלי בית משלנו ועם בית חב"ד שיש כל כך הרבה מה לשקם בו.

אנחנו מתגוררים כעת בחדר קטן בגסט האוס סמוך לבית חב"ד. בחדר לידנו יש תרמילאים מיפן ובקומה למעלה חבר'ה מסין. הקומה למעלה היא מועדון ריקודים מקומי.

עוד אין כל כך הרבה ישראלים בנפאל. הם מגיעים טיפין טיפין. אם בתקופה זו של השנה היינו רגילים לארח כמה מאות ישראלים ביום, כעת מדובר בעשרות בודדים אבל כל אחד מהם עולם מלא. יש בזה גם משהו מיוחד ואינטימי. הרבה זמן לשיחות נפש והיכרות מעמיקה. מספיק זמן כדי לחייך לכל אחד ואחת אל תוך הנשמה.

היום סגרו את בתי הספר בנפאל. הקורונה הגיעה למימדי ענק בהודו השכנה וכמו תמיד נפאל מושפעת מהודו.

ביקשו מאיתנו לסגור את המקום בשעה 8 בערב. כל המלונות, המסעדות ומקומות יסגרו מעתה בשעה הזו.

יש תחושה באוויר של סגר נוסף שהולך ומתקרב. הברז מטפטף בחדר הזמני שלנו בלי הפסקה.
טיף.טף.טיף.טף. אין הרבה מה לעשות עם זה. למעשה זה מזכיר לי משהו:

הדבר היה לפני כמה שנים. שבוע אחרי הלידה של בני החמישי. המוני ישראלים גדשו את בית חב"ד . אירוע רדף אירוע: סדנאות יהדות בהרים, תאונת דרכים פה וחילוץ בהרים שם , כך שלא יכולתי להרשות לעצמי לנוח הרבה באותה תקופה.

ערב אחד גמלתי בליבי לעלות הביתה ולתת לעצמי זמן מנוחה. כבר שפתחתי את דלת הבית שמעתי את הברז מטפטף. טיף.טף.טיף.טף. ניסיתי לסגור אותו כשלפתע פרץ ממנו נחשול עצום של מים. המטבח נשטף כולו. אחריו הסלון וחדר השינה. מכל הברזים פרץ פתאום זרם אדיר. הבית כולו נשטף. מפלס המיים עלה ועלה כשהבנתי שאין לי שליטה על הדברים ומדובר בסכנה תפסתי את הילדים ורצנו לסורביטה השכנה מלמעלה, מצאנו אצלה מקלט.

בין לבין פתחתי את החלון המקשר בין הבית לבית חב"ד וקראתי לחזקי שיציל את הבית ההולך ונשטף.
לא חלפו 2 דקות ואת הבית שלנו גדשו עוד ועוד מטיילים ומטיילות שבאו לעזור.

חמש שעות שהם גרפו את המיים אל תוך הדליים, תיקנו את הברזים, יבשו את השטיחים, הרגיעו את הילדים וחוזר חלילה.

בכל פעם שביקשתי מהם לנוח הם רק הלכו והביאו עוד ועוד חברים שיעזרו. "מה פתאום ללכת? הכל אנחנו נעשה בשבילכם", הם חזרו ואמרו לנו. הדמעות שטפו לי את העיניים בלי הפסקה. לכן זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן למרות שזה קשה עכשיו והוא מזכיר לי את הערבות ההדדית העצומה שיש בעם שלנו. טיף.טף.טיף.טף.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו