על מולך, עריות ושאר מרעין בישין

הנכונות לקבל אורח חיים פרוץ ופוגעני של אלילי זמר ותיאטרון, גם בימים שבהם צולבים בכיכר העיר התקשורתית כל מי שנתפס בסרך חשד של הטרדה מינית, מעוררת תמיהה.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , י"א באייר תשפ"א

על מולך, עריות ושאר מרעין בישין-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

איסור הקרבת בנים למולך מופיע פעמיים בפרשיותינו. בשתי הפעמים – צמוד לפרשת עריות.

בפרשת "אחרי מות", תחת הכותרת "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". מופיעה רשימה ארוכה של איסורי עריות, ולקראת סופה הפסוק: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (יח כא) .

בפרשת "קדושים", בזיקה לערך "והתקדשתם והייתם קדושים", מופיע איסור המולך תחילה ואחריו פרשת עריות. כאן איסור המולך מפורט יותר: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי: וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם:", (כ, ב – ה).

מה טיבו של איסור המולך? מדוע ייחסה לו התורה חשיבות כה רבה עד שחזרה עליו פעמיים ואולי גם פעם שלישית בספר דברים בפסוק "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח י)? מה פשר הציפיה מעם הארץ לרגמו באבן? מה הקשר בינו לבין פרשת עריות ולאיסורי הכשפים והקסמים, האוב והידעוני, שאליהן נסמך בהופעותיו השונות בתורה?

המפרשים התחבטו בשאלה מהי עבודת המולך. יש אומרים שהיא הקרבת הבנים לאליל ושריפתם ממש, יש אומרים שאינה מחייבת המתת הבנים אלא רק טקס של הקדשה שכולל העברת הבן מעל או בתוך מדורת אש. יש המפרידים בין איסור ההקרבה למולך המוזכרת בספר ויקרא לבין העברה באש המוזכרת בספר דברים. זו שבויקרא אינה מחייבת העברה באש, אלא הקדשה למטרות פולחן ואולי ממש הקרבה לאליל ששמו מולך ולדומים לו.

הרמב"ן סקר את הדעות השונות והביא ראיות לכאן ולכאן מתיאורים של פולחנים מסוג זה בתנ"ך (ויקרא יח כא). אין צורך להכריע בין הפירושים, אלא ניתן להניח שיש מגוון של פולחני מולך שונים, שהצד השווה בכולם הוא פגיעה בילדים למטרות פולחניות כלשהן.

העובדה שיש עדויות רבות בתנ"ך לקיומם של פולחנים כאלה בין העמים השכנים לישראל, ולהשפעתם על מלכי ישראל שחטאו והחטיאו את העם בכך, מסבירה את הצורך של התורה לחדד את האיסור.

הציפיה שעם הארץ יפגעו במי שעושה כן, וההודעה שאם עם הארץ יעלימו את עיניהם ישים ה' את פניו באיש ההוא ובמשפחתו ובכל הזונים אחריו, מעידה על כך שמדובר על תופעה ציבורית-חברתית שצריך לעקור מן השורש. אין הכוונה לסקילה על ידי ההמון, אלא לכך שהחברה כולה אמורה להתנער מן האדם וממעשיו ולהביאו למשפט בפני רשויות החוק.

מן הסמיכות של פרשת המולך לאיסורי עריות עולה התובנה, שהנושא המשותף של תועבות מצרים, המנוגדות לקדושת ישראל, הוא פריעת סדר החיים המהוגן של המשפחה לצרכים פולחניים. גם איסורי עריות וגם הקרבת הבנים למולך היו חלק מפולחנים מתועבים, שהיו מבוססים על האמונה שלשם השגת קדושה יש צורך לחרוג מסדר החיים הנורמטיבי ולערערו. הצד השני של המטבע הרעיוני הזה קיים בתפיסה הנוצרית-נזירית, הגורסת שכדי להתקדש על האדם לוותר על משפחה ולפרוש כליל מחיי אישות. כמרים קתוליים, נזירים ונזירות אינם מתחתנים ואינם יולדים ילדים. הם מאמינים שמשפחה מתוקנת, זוגיות יציבה וגידול ילדים אינם עולים בקנה אחד עם קדושה והתעלות רוחנית.

במבט ראשון נדמה לנו שהתופעה המתועבת נעלמה מחיינו יחד עם ביטול עבודה זרה ופולחניה. אך מסתבר שאין הדבר כן, והיא חוזרת ומופיעה עד עצם היום הזה, גם בשולי תרבותנו הנאורה כביכול, ואולי גם בכמה ממרכזיה.

מדי כמה שנים נחשפת פרשה שערורייתית של כת דתית שבה מתקיימות תופעות דומות ל"מעשה ארץ מצרים" שנגדו נלחמת התורה. הצירוף הבעייתי של פריצות בעריות שכביכול נצרכת לטיפוח הקהילה של הכת, פגיעה בילדים באופנים שונים וגם שאר סוגי "אוב וידעוני" חוזר ומכה בעצמה רבה, בליבה של החברה המודרנית, המשכילה והנאורה.

במקרים הללו, הציבור הרחב מזדעזע עמוקות אך רואה עצמו נקי מן הזוועות המתפרסמות, שכן הן מתרחשות בתוך כתות סגורות, הרחק מעיני הציבור. ההנחה היא שהכתות הללו דורשות טיפול של רשויות החוק והרווחה, במרחב שבין עבריינות חמורה לבין תופעות של חוליי הנפש. חלק מאנשיהם מקומם בבית הכלא ואחרים מקומם בבתי החולים ובמרכזים טיפוליים. כביכול, לחברה המתוקנת אין זיקה לתופעות הללו ואין תפקידה אלא להסיר את הנגע מעליה.

אלא שבכך לא מסתיימת השפעת "מעשה ארץ מצרים" על עולמנו ועל הרס הקדושה בו. דומה, שהתופעה מקרינה גם אל חלקים הרבה יותר מקובלים ומכובדים בתוך החברה ומזהמת גם אותם. פולחנים כמו-אליליים מתרחשים גם בעולם התרבות הפופולרית לסוגיה, במידה לא מבוטלת. הם כוללים, בצד הערצת האמנים והתמסרות כמו-דתית לעיסוק באמנויות, באופנה או באוכל, גם אימוץ אורח-חיים שכונה עד לא מכבר "בוהמייני", בו יש לגיטימציה להפרת סדרי החיים במישורים שונים, שחלק מהם מזכירים הבטים שונים של עבודת אלילים ומולך.

התופעות הללו, לא רק נפוצות יותר ולגיטימיות יותר מן הכתות הדתיות והפולחניות, אלא הן זוכות לעתים קרובות ליחסי ציבור מעולים. לא זו בלבד שנמנעים מלבקר אותן, אלא אף מאדירים ומעצימים אותן והופכים אותן ראויות לחיקוי בהמון. הקרבת ילדים וילדות למולך השיווק והפרסום, האופנה והמסך והעלמת עין מן הנזקים שעלולים להגרם לנפשם הרכה נובעת גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות חברתיות-תרבותיות. האם הפקדה של נערה בגיל ההתבגרות על ידי הוריה בידי סוכנות דוגמניות אינה סוג של עבודת מולך? האם היא נובעת רק מתאוות בצע או שהתרבות שמפתחת הערצה אלילית סביב סמלי אופנה מעודדת את ההורים להקריב את ילדיהן לאלילות של תקופתנו?

הנכונות לקבל אורח חיים פרוץ ופוגעני של אלילי זמר ותיאטרון, גם בימים שבהם צולבים בכיכר העיר התקשורתית כל מי שנתפס בסרך חשד של הטרדה מינית, מעוררת תמיהה. ההבנה שיש בכוח של פולחן אלילי להתיר את הנחשב לאסור בדרך כלל, מסייעת להבין את התופעה. היא גם מבהירה יפה למה התכוונה התורה בצפותה את האפשרות שעם הארץ יעלימו את עיניהם מן האיש ההוא.

כשם שהחברה הכללית נוטה לדמות לעצמה שהמחלה הזאת קיימת בעולם הכתות אך לא בחברה הנורמטיבית, כך החברה הדתית נוטה לדמות לעצמה שהמחלה הזאת קיימת אצל פורקי עול אבל לא ב"מחננו הטהור". מדי פעם מתפרצת פרשיה מטלטלת הטופחת על פנינו, ומזכירה לנו ששום חברה אינה מוגנת מפני הפורענות. לא די להמנע מלהקריב את בניך למולך, להזהר באיסורי עריות ולהתרחק מנהיה מוזרה אחרי בעלי אוב וידעונים. צריך גם להזהר שלא להיות מעמי הארץ המעדיפים להעלים את עיניהם מן האיש ההוא, ולדעת לזהות את התופעות הללו ולהוקיען, לפני שהקב"ה נדרש לשים פניו באיש ההוא ובמשפחתו ולפגוע בו ובכל הזונים אחריו.

האחריות הזאת מוטלת ביתר שאת על מערכת החינוך. עלינו ללמוד להבין את שרשי התופעות הללו בנפש האדם ובאופיה של החברה, לרכוש את הכלים המיטביים כדי לזהות אותן בראשית הופעתן ולהתריע עליהן, ובעיקר, לסגל לעצמנו את הערנות ואת המחויבות שלא להמנות על עמי הארץ המעדיפים להעלים את עיניהם.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג