
בין תרפ"א לתשפ"א מצאה עצמה העיר יפו משמשת כחלק מלוע הר הגעש בסכסוך היהודי- הערבי. בדיוק לפני 100 שנה נרשמה ההתנגשות הלאומנית הראשונה בין הערבים ליהודים על רקע הצהרת בלפור.
שכנות שקטה הפכה את פניה ובין רגע התלקחה אש שהובילה לפרעות בהן נרצחו 47 יהודים בהם גם הסופר יוסף חיים ברנר ז"ל. בניגוד למקומות אחרים בעולם בהם הזמן עשה את מה שהסכמים חתומים ופשרות כואבות לא עשו, התושבים הערבים לא באמת השתלבו ורקמו יחסי ידידות טובים והדבר היחידי שמונע כיום תוצאות דומות למאורעות אלו הם כוחות הביטחון הישראלים שעומדים כחיץ בין קריאות "איטבאח אל יהוד" למימושן בפועל.
למרות הקריאות השבוע ביפו של המתפרעים הערבים "אל קודס פי חטאר" (ירושלים בסכנה), השנה לא היה שינוי מכל סוג שהוא בסטטוס-קוו בהר הבית. המסגד נפתח לתפילות לאחר שנת קורונה בהן לא הייתה עליה להר, לא נוספו אמצעי בידוק מיוחדים והכניסה הותרה כבכל שנה למתפללים מיהודה ושומרון לתפילות יום השישי של הרמדאן בהר הבית. ככלל, גם בפרספקטיבה רחבה יותר לא ניתן היה למצוא סיבה לעלילת דם מודרנית שתסביר את התפרצות ההתפרעויות שהחלו בירושלים והתפשטו ליהודה ושומרון, יפו ורצועת עזה. אלא שבבחינה מעמיקה יותר נדמה שדווקא בהעדר סיבה אקטואלית נעוצה הסיבה האמיתית לאירועים האחרונים.
"המפגעים ניזונים מלחץ חברתי.. זאת חשיבה שבאה מתוך שנאת האחר ומתוך נורמליזציה של אלימות, שהפכה להיות משהו מובנה" כתבה חברת הכנסת לשעבר ד"ר ענת ברקו במחקר שבצעה בנושא התשתית המוסרית של הטרוריסטים. בדברים אלה, סיכמה ענת את הסיבות העיקריות להתפרצויות האלימות והטרור החוזרות ונשנות בירושלים, ביפו או במגדלי התאומים במנהטן.
אם נדמה היה כי הערבים חרדים לגורל ירושלים או מסגד אל אקצה הרי שברור כבר לכל בר דעת כי אין זה כי אם עלילה קדומה ונרטיב שטופח במהלך השנים במטרה לעודד את ערבי ישראל ויתר המוסלמים בעולם לפרוק כנגד היהודים את השנאה המצטברת ולממש את המחויבות הדתית שלהם להילחם כנגד "הכופרים" .
תרבות האלימות הערבית הנעוצה איי שם במדבריות של ערב הסעודית וקודשה ועוטרה בעיטורים ססגוניים והבטחות עבור אלה הנלחמים את מלחמות הנביא מוחמד, הן ראשית הצירים לכל האירועים הישנים והאחרונים. אלימות מובנת זו מתחוללת הן בתוך החברה הערבית כפי שאנו עדים לה מידי יום והן כלפי חוץ תחת מעטה דתי ושליחות קנאית אותה מטפחים גורמים רדיקאליים בעולם הערבים למטרותיהם.
אלא שתרבות זו לא הייתה מחזיקה מעמד שנים רבות כל כך ובעוצמות גבוהות אלמלא היו יוזמי אלימות זו מטפחים אותה באופן מובנה ועקבי ע"י חינוך שמתחיל בגני הילדים החל מ1948 ועד העת הזו בה לומדים רוב ילדי מזרח ירושלים את תכנית החינוך של הרשות הפלסטינית הקוראת באופן ברור תוך שימוש בתמונות והדגמות מגוונת לרצוח חיילים ואזרחים כחלק מתהליך התקומה הפלסטיני.
אל כל אלה מצטרפים בעת הזו גורמים משלימים נוספים: האחד הוא המצב בראשות הפלסטינית על רקע הבחירות הקרבות ואתו גם תקופת הרמדאן כאשר הראשון משמש קטליזטור לאירועים האחרונים ואילו השני משמש פלטפורמה מושלמת לקיומם.
עבור החמאס מדובר בעיתוי מוצלח ביותר והוא כדרכו מנסה דרך עידוד אירועים אלה והוספת חלקו מרצועת עזה בירי רקטות ללחוץ על הרשות הפלסטינית לקיים את הבחירות ולהאשימה בכך שהיא מנרמלת את היחסים עם ישראל ומסייעת לה בכך לפגוע בהר הבית.
שנה אחר שוירוס הקורונה הסיני חצה את הגבול בין ירושלים ליפו והדביק רבים חצתה גם אפליקציית הטיקטוק הסינית את הגבול בין 2 הערים והדביקה את האוכלוסייה הערבית בחיידק הלאומיות והקנאות הדתית שמבעבעת ועולה מעת לעת ומזכירה לנו כי הסכסוך האלים קרוב תמיד וצפוי בכל עת להתחיל אך עוד רחוק מלהסתיים.
הכותב: מזכ"ל תנועת הביטחוניסטים