לא לשרוף את המועדון

בזכות רבי שמעון, שבצאתו מהמערה שרף אחרים בעיניו ובסוף ימיו הפך אוהב ואהוב על כל עם ישראל, התחלתי לשאול שאלות על מה שלימדו אותי במערכת החינוך החילונית ועל מה שאני רוצה ללמד את ילדיי

איה קרמרמן , י"ח באייר תשפ"א

לא לשרוף את המועדון-ערוץ 7
איה קרמרמן
צילום: יעל אילן

מסופר על בניו של האדמו"ר 'אהבת ישראל' מויז'ניץ שעלו למירון. מפני הצפיפות החסידים ניסו לפנות למיוחסים מקום בעוד הם צועקים "פנו מקום לבני האדמו"ר". בתמורה צעקה עליהם זקנה אחת: "אצל רבי שמעון כולם נחשבים לבנים".

אני חושבת שהתגלית המסעירה והדרמתית ביותר שגיליתי בכל שנות התשובה הייתה על ל"ג בעומר. זה היה בתקופה שבה עדיין התחבאנו בארון הקודש, פחדנו שחלילה יעלו עלינו שאנחנו... מתחזקים, לא עלינו ולא על שונאינו. 15 שנים לאחור, הבכור היה בגן ממלכתי ואני כאמא מסורה, פעילה ומשקיענית התנדבתי להכין את הפעילות למדורת הגן. השם יתברך וגוגל שליחו הפנו אותי לא רק לאתרי משרד החינוך והגננות אלא גם לאתרים עם אוריינטציה יהודית. שם, רחמנא ליצלן, גיליתי לראשונה שלא בבר כוכבא עסקינן אלא ברבי שמעון.

תוך כדי שיטוט תמים בעולם הווירטואלי גיליתי את ההמצאה היצירתית ביותר של מערכת החינוך הכללית. הגזמתי עם ההמצאה? אז אני מוכנה לפרגן ולומר שהם לקחו פיסת אמת ובנו עליה מגדל. כל האמצעים כשרים כדי לעקור מהחג את סממניו הדתיים. מבטיחה שהלסת שלי נשמטה.

בהתחלה הייתי בטוחה שנפלתי על איזה אתר קיצוני קונספירטיבי. דמיינו שאתם מחפשים אינפורמציה על הקורונה ונוחתים באתר של מכחישי קורונה. אין מגפה, זה ספין תקשורתי, ביל גייטס אחראי להכול ומזריק צ'יפ GPS לכל המושיט כתף. אז אותו דבר - רק על ל"ג בעומר. החג לא קשור לבר כוכבא, חץ וקשת זה ספין של מערכת החינוך והאחראי להילולה זה רבי שמעון.

נרעשתי מחילול החילון הקדוש ומיד יצאתי בכעס מהאתר. לתדהמתי המתמשכת אתר נוסף אחז גם הוא בקונספירציה וכתב את אותו רעיון מהפכני שלא שמעתי מימיי. אחרי שנואשתי מהחיפוש צלצלתי לחברה כדי לוודא שמה שאני קוראת אכן אמת. הייתי סקפטית עד כדי כך. לא האמנתי שאני בת שלושים וכל חיי האכילו אותי בלופים. החברה אוששה את האמת החדשה ואני, כבעלת תשובה טרייה, הרגשתי שגיליתי את המטריקס או לפחות את אמריקה. מאותו יום אני מרגישה חיבור והודיה לרבי שמעון שבזכותו התחלתי לשאול שאלות על מה שלימדו אותי ועל מה שאני רוצה ללמד את ילדיי.

מאז, בכל שנה, אני משתדלת ללמוד ולגלות סיפורי ניסים נוספים על רבי שמעון. הגדולה והעוז להתווכח עם מלאכים שעליהם לעצור מגפה כי צדיק בא לעיר, משמע הוא עצמו, מפעימים אותי שוב ושוב. כמה אפשר ללמוד על אדם שיודע את מעלותיו, את עוצמתו, ועדיין לא מתמלא מכוחו ועוצם ידו בגאוותנות מיותרת. איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא. לדעת את האמת על עצמך, לטוב ולרע, לא להסתיר אותה ולא לפחד ממנה, זה פלא בעיניי.

בידוד במערה

אבל מכל הסיפורים המדהימים, משום מה הילדים תמיד מגיעים עם ציור או עבודת פלסטלינה (שנמרחת דווקא על הספה) של המערה, המעיין ועץ החרוב הניסי. אני לא יודעת מה בסיפור ההסתתרות של רבי שמעון ורבי אלעזר תופס את הגננות והילדים. כמו שכולכם יודעים, כי לא גדלתם במערכת חינוך מכחישת צדיקים, השניים ברחו למערה ושהו בה 12 שנים. תריסר שנים של לימוד תורה נטו. תריסר שנות הסתגרות, התמקדות והתקדשות. 12 שנים של הום סקולינג נטול זום. הקריאה על אורח חייהם הסגפני של שני הצדיקים די מכניסה את שנת הקורונה בבית - פלוס מזגן, מזרן, מכונת כביסה ומשלוחים - לכיס הקטן.

במשך כל שנותיהם במערה רבי שמעון ורבי אלעזר היו בבידוד מהעולם. אנחנו בשבועיים של בידוד טיפסנו על הקירות והשתגענו משעמום. הניקיון מרעשי החברה איפשר לצדיקים לגלות את רזי התורה ולהוריד אור חדש לעולם, תורה חדשה. אבל ביציאה מהמערה הם היו כל כך מנותקים מהארציות, שההסתגלות לעולם החומר הייתה קשה להם. הם היו שקועים ברוח עד שלא הצליחו להכיל את הקיום הגשמי. המדרש מתאר שכשהם ראו אנשים חורשים הם שרפו אותם במבטיהם, בגלל ביטול התורה שנבע מחרישת השדה מחויבת המציאות. הם לא יכלו לשאת את העובדה שליהודים הללו יש סיפור משלהם, אפילו שהם לא זכו לגילויי תורה מרעישי עולמות. הם לא יכלו להפנים שלכל יהודי יש דרך משלו, מסלול שסלל לו השם יתברך, וגם לו יש זכות קיום. הם שרפו כל מה שעיניהם נחו עליו עד שיצאה בת קול והורתה להם לחזור למערה. אתם לא תשרפו את עולמו של השם רק כי אתם רואים גבוה, עמוק ורחוק יותר מאחרים. לכו, התמתנו ושובו.

נכון, אנחנו לא רבי שמעון, אפילו לא קרוב, אבל גם אנחנו מרגישים שהיינו בבידוד. גם אנחנו התרגלנו לדבר בעיקר עם עצמנו, לחשוב את מחשבותינו ולהסיק שאנחנו צודקים. בכל זאת, בבידוד אין מי שיסתור אותנו. אז מה הלאה? חאלס, סיימנו עם הקורונה. יצאנו מהבידוד, בלי עין הרע. נגמר. שלום לך מציאות חומרית, הגיע הזמן להתמודד איתך. הגיע הזמן להתמודד עם אנשים שלא קרובים אלינו, להתמודד עם אנשים שלא חושבים כמונו. גם לנו טופחת ההתמודדות הזאת על הפנים, ולא כי אנחנו צדיקים, די הפוך. אין פה קדושה, יש פה יהירות וגאווה שלוקחת אותנו לתוך צונמי של אלימות. אין דיון, יש רק יריקת דעות בלי רצוא ושוב במקרה הטוב, או סיקור אלימות והעלאה לטיקטוק במקרה השכיח. אנחנו כל כך בטוחים שמה שהסקנו אז, בימי המערה, נכון, שמותר לנו לשרוף את כולם. השיח הפוליטי המתנגח, ביבי מול גוש השינוי, "השונאים" ו"המחבלים", המתחסנים והמתנגדים, כולם במצב בערה תמידי של דם, אש ותימרות עשן. יאללה כולנו רבי שמעון, בואו נשרוף את המועדון.

כולם היו בניו

אבל אם אנחנו כל כך רוצים לאמץ את מדרגת הצדיק, אולי כדאי לקפוץ לסוף הסיפור. סופו בבוקר י"ח באייר. באמצע ספירת העומר, בספירת ההוד שבהוד, עלה השמימה רבי שמעון. הוד שבהוד, היום שכולו הודיה. הודיה על מה שהיה, הווה ויהיה. הודיה על התורה הקדושה שירדה ביום הזה. הודיה על יהודי פשוט שמלקט שני הדסים לפני שבת, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. גם הוא חלק מהסיפור. רבי שמעון, שפעם שרף אחרים בעיניו, הפך אוהב ואהוב על כל חלקי עם ישראל שנוהר לציון שלו ביום ההילולה. כולם שווים. כולם כבנים אהובים. הסוררים והקרובים, העוסקים בתורה במערה והחורשים את השדה. על כל אלו יש לומר תודה, כי כל אחד מהם הוא ילד שלו יתברך, עם החיבור המיוחד לו. תקשיבו לזקנה: אצל רבי שמעון כולם נחשבים לבנים. גם אלה שבא לנו לשרוף.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com