סלע קיומנו

כמו שהקשר והחיבה של האדם לבני ביתו אינם תלויים בהכרח במעלותיהם או בחסרונותיהם – כך גם הקשר של האדם למקומו.

ד"ר חנה קטן , י"ז באייר תשפ"א

סלע קיומנו  -ערוץ 7
ד"ר חנה קטן
צילום: יפעת צדוק ליאור

ראיתם פעם תינוק בדקה הראשונה לחייו? הוא נראה די מסכן. הפרידה מהרחם היא ללא ספק טראומה לעובר. הוא היה מוגן כפנקס מקופל ונר דולק מעל ראשון, ופתאום הוא נזרק אל תוך חללו של עולם. לא פלא שהוא בוכה.

נראה שלא ירחק היום שבו נוכל לגדל עוברים מחוץ למעטפת החמימה של הרחם. במכון ויצמן הצליחו לגדל באופן ראשוני עוברוני עכברים על מצע גידול. זו פריצת דרך ענקית שתוביל להבנת תהליכי ההשרשה וההתמיינות הרקמתית של עוברי יונקים. עד עכשיו הרחם ביונקים היה תעלומה, קופסה שחורה. זאת בניגוד לדגים, למשל, שגדלים מחוץ לרחם בתוך ביצים שקופות שקל יותר לחקור. ועדיין הדרך ארוכה, ולדידי לא יהיה תחליף אמיתי לחום הרחמי וליציבות שהוא מעניק לעובר שמתארח בתוכו ועובר דרכו אל אוויר העולם. קרקע יציבה.

רוקע ארץ על המים. עד כמה שנדמה לנו שאנחנו עומדים על קרקע יציבה, זוהי טעות אופטית. הקרום החיצוני המוצק של כדור הארץ הוא קליפה דקיקה יחסית, והוא עוטף כדור רותח מלא אש, תימרות עשן ולבה נוזלית. ריבונו של עולם רקע את הארץ על המים הסוערים וכך אנחנו חיים בנחת על פני האדמה, לפחות כך נדמה לנו. אבל לפעמים יש סדק קטן בקליפת כדור הארץ שגורם לחום האדיר שבתוכו לצאת אל מחוץ לקליפה, ואז נוצרים מעיינות המים החמים כחמי טבריה וגם הרי הגעש. מאות הרי געש עדיין פעילים בעולם, ורבים מהם מוקפים בערים, בעיירות ובכפרים, כך שרבבות בני אדם חיים כל חייהם בתחתיתו של הר פולט עשן ונוהם נהימות שגם מתפרץ מדי פעם.

בימים אלו התפרסם שהתושבים באזורים הצפוניים של האי סנט וינסנט התבקשו להתפנות מבתיהם בעקבות חשש מהתפרצות הר הגעש לה סופייר. האי הזה הוא חלק ממדינת איים קטנה שנמצאת בים הקריבי אשר באוקיינוס האטלנטי. המדינה הקטנטנה הזאת חברה בחבר העמים הבריטי וחיים בה כמה עשרות אלפי בני אדם. בפעם האחרונה התפרץ הר הגעש לה סופייר לפני מאה ועשרים שנה, הרס חלקים גדולים מהאי והרג ופצע אלפים, אך מאז הוא רגוע יחסית. אומנם עשן מיתמר ממנו כל העת ורעשים עמומים בוקעים מתוכו מדי פעם אך הוא אינו מתפרץ, והתיירים שבאים לפקוד את האי הנידח הזה מוסיפים תרומה נכבדה לכלכלתו.

ופתאום האדמה רועדת. בשבועות האחרונים ההר התחיל להעלות יותר אדים ועשן מהרגיל, ומומחים חוששים מהתפרצות שעלולה להתרחש בכל רגע. זה עשוי להיות אירוע חדשותי מעניין, אם זו תהיה התפרצות אלגנטית שתחלוף אחרי כמה ימים או כמה שבועות כשהיא משאירה אחריה שובל של עשן גופריתי, אך אם תהיה התפרצות ענק היא תחריב את האי היפה הזה.

חן המקום על יושביו. בינתיים ההתראה ניתנה רק לתושבי הצד הצפוני של האי הסמוך יותר להר, מין פשרה בין התרחיש הפסימי לתרחיש האופטימי, וימים יגידו. אבל אני שואלת את עצמי: למה הם גרים שם? מה טוב יותר באי סנט וינסנט מכל אחד ממאות האיים האחרים בים הקריבי? הדגים שבים, שהם הפרנסה העיקרית של תושבי האיים הללו, הם אותם דגים, התיירים, שגם מהם מתפרנסים התושבים, הם אותם תיירים, השמיים הם אותם השמיים ואפילו השפה היא אותה שפה. אז למה לחיות לרגלי הר געש?

כדרכם, חז"ל עונים על כך בשפה יפה ומדויקת: "חן המקום על יושביו". בדרך כלל האדם נקשר אל צור מחצבתו, בעיקר אם זהו גם מקומם של אבותיו ואבות אבותיו, בקשר רגשי, משפחתי. כמו שהקשר והחיבה של האדם לבני ביתו אינם תלויים בהכרח במעלותיהם או בחסרונותיהם, ברווח ובהפסד, אלא הם חלק מובנה מאישיותו ומהרגש הטבעי שלו – כך גם הקשר של האדם למקומו. ומכאן הפלא הגדול של קיבוץ הגלויות, כיצד מיליוני אנשים עוזבים את המקום שבו הם גדלו ובו נולדו ונפטרו אבות אבותיהם ונוטשים אותו בשמחה, ודווקא כאן הם מרגישים בבית.

סל קליטה. אין ספק שהולך להיות פה צפוף. צפוף מאוד. אל לנו להקל בסימני האנטישמיות. לאחרונה הלך לעולמו הנסיך הבריטי שכף רגלו מעולם לא דרכה באדמת ארץ ישראל. גם כף רגלה של המלכה לא דרכה כאן מעולם. יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות, אמר לאחרונה שאנו צריכים לצפות למאות אלפי עולים בשנים הקרובות, כי הקורונה מצד אחד והאנטישמיות הגואה מצד שני גרמה ליהודים רבים בעולם להבין שגם הם חיים על פתחו של הר געש. ואם כבר האדמה רועדת מתחת רגליהם – מה להם ולארצות מגוריהם, כאשר ארץ אבותיהם מחכה להם ממש מעבר לפינה ומרפדת את מעברם בסל קליטה מכובד? גם במקומות שבהם שוכנים יהודים כבר דורות רבים, כמו באי ג'רבה הסמוך לטוניסיה, שבו שוכנת קהילה יהודית עתיקת יומין שרובה כוהנים, היו לאחרונה פגיעות ביהודים, ועלייה גדולה ברמת האנטישמיות ובאיומים על חייהם של הפרט ושל הקהילה. ממש הר געש. אחים, מחכים לכם בבית.

אסיים במה שכתב הרב שג"ר במאמרו 'צפירה פשוטה' על ברית אחים, על הקשר למולדת ועל הרחם הלאומי והגלובלי: "הצפירה מנכיחה לפתע במציאות רובד נוסף, הרובד של הסולידריות העמוקה בין החיים השותפים לאותה פיסת קרקע, לאותה מולדת, לאותה משפחה, לאותם מתים ולאותו זיכרון. הצפירה מבשרת לי כי אני חי את הסיפור שמעבר לי, ולכן יוצרת אחווה ביני לבין האנשים הללו הנמצאים ברחוב – אחיי ואחיותיי. למעשה נחשף כאן אחד המובנים ואולי המובן החשוב ביותר, של העצמאות והגאולה – השותפות והסולידריות... סולידריות לאומית, מכוחה של הארץ, אך מכאן היא תתפשט לסולידריות כלל־אנושית, מכוחה של האדמה. בני האדם כולם יהפכו אחים ורעים זה לזה מכוח הרחם האחד שממנו לוקחו".

לתגובות: drchana2@gmail.com