עם חסין עורף

מהסקאדים של סדאם חוסיין ועד קטיעת שרשראות ההדבקה במגפת הקורונה, פיקוד העורף מציין שלושים שנות הגנה על שלומם של אזרחי המדינה

אסף משניות , י"ז באייר תשפ"א

עם חסין עורף-ערוץ 7
חיילי פיקוד העורף בתרגול
צילום: דו"צ

טקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות האחרון, האירוע הממלכתי ביותר של מדינת ישראל, נפתח כמו תמיד בכניסתו של יו"ר הכנסת לרחבת הר הרצל כשהוא מלווה בקצינים בכירים. השנה מי שליוו את חבר הכנסת יריב לוין הם אלוף פיקוד העורף אורי גורדין ומפקד מחוז ירושלים והמרכז בפיקוד אל"מ איתי לוי. לכבוד הזה זכו השניים בעקבות השנה האינטנסיבית ביותר שעבר הפיקוד מיום הקמתו, לפני שלושים שנה.

לא כך חשבו בצה"ל שיציינו את שנת השלושים של הפיקוד, אך במובן מסוים אין דבר ראוי יותר. במשך כל שנות קיומו היה הפיקוד החלק המסייע של הכוחות הלוחמים, זה שתפקידו לדאוג שהציבור יהיה בטוח בזמן ששאר החילות הלוחמים נמצאים בחזית. השנה זה השתנה כאשר בעקבות מגפת הקורונה עבר פיקוד העורף לקדמת הבמה ולחזית המאבק בנגיף.

בחודשים האחרונים 'בשבע' ליווה את אנשי הפיקוד בעודם מנהלים את מערך החירום בערים שעד לא מכבר לובש מדים היה מחזה נדיר בהן, מקימים מערכי חקירות אפידמיולוגיות ופועלים מסביב לשעון כדי לתת מענה רחב ככל האפשר לאתגרי הקורונה. זו הייתה השנה שבה בוגרי החיל התגייסו לחודשים ארוכים של שירות מילואים, חלקם אף שמונה חודשים ויותר. במהלך התקופה ישבנו לדבר עם בכירי החיל, אנשי המילואים שלו ודמויות עבר, על שלושים השנים שחלפו מאז הקמתו בעקבות מלחמת המפרץ ועד למגפת הקורונה.

הדחיפה של סדאם

הדיבורים על הקמתו של פיקוד העורף החלו הרבה שנים לפני שהוקם. למעשה, כבר בשנת 1975 התנהלו דיונים קדחתניים על הקמת פיקוד רביעי לצה"ל, שיצטרף אל פיקודי צפון, מרכז ודרום. אלא שכנהוג בישראל, ההמלצות לא עברו לשלב היישום. רק לאחר מלחמת המפרץ, בשנות ה־90, התחדדה ההבנה שפיקוד עצמאי שיעסוק בהגנת העורף הוא דבר הכרחי. עד אז התחום היה בסמכות חיל הגנה אזרחית - הג"א.

תא"ל במילואים אורי מנוס היה מפקדו האחרון של הג"א. בשיחה עם 'בשבע' הוא מתאר את המבנה המשונה שעמד בראשו באותן שנים. "עד מלחמת המפרץ היה מצב די מוזר", הוא אומר. "הייתי כפוף ישירות לרמטכ"ל ולשר הביטחון, אבל לא היו לי חיילים בפועל שאני יכול להוריד להם פקודות לביצוע. בשביל זה הייתי צריך שאלופי הפיקודים יעשו את זה. זה יצר הרבה מאוד בלגן וחוסר ארגון".

מה זאת אומרת?

"המשמעות היא שכל פעילות שהיינו עושים היינו צריכים לקבל חיילים מיוחדים לכך מהפיקוד. לא היו לנו חיילים משל עצמנו, ואלה לא היו חיילים שהיו קבועים לפעילויות כאלה. היינו צריכים לאמן אותם לשלל הפעולות שצריך לעשות בזמן מלחמה, ובזה התמקדנו רוב הזמן. יחד עם זה, ברגע שהאיומים של סדאם חוסיין החלו, התחלנו להיערך לזה מבחינה של הגנה אזרחית".

איומיו של חוסיין החלו להישמע באוגוסט 1990, בתור איתות למערב שלא יפתח במערכה צבאית נגד עיראק בעקבות כיבוש כווית. ישראל לא הייתה אמורה להיות חלק מהמערכה הזאת אך היא נגררה אליה בעל כורחה, ומרגע שהאיומים החלו מנוס פתח בהכנות.

"חלק מהאתוס הישראלי שלנו דוגל בתפיסה שאם מישהו אומר לך שהוא רוצה להרוג אותך, הוא כנראה מתכוון לזה. זה גם מה שכולנו הרגשנו כששמענו את האיומים של סדאם. היה לנו ברור שצריך להתחיל להתכונן במהירות, כי אין לנו באמת דרך לדעת האם ומתי האיום יתממש", אומר מנוס.

ומה היה מצב היערכות העורף ערב המלחמה?

"די עגום יש לומר. היה פער גדול מאוד במיגון הבתים. אני רוצה להזכיר לך שרק בשנת 92', בעקבות המלחמה, התחילו לבנות חדרי מיגון בבתים. עד אז הסתמכו על מקלטים, וגם זה לא תמיד היה נגיש. פרט לכך, ידענו שהאיום הוא גם מפני טילים כימיים וראינו שאין לאנשים ערכות מגן".

וכשזה המצב מה עושים?

"עובדים מסביב לשעון כדי לזרז תהליכים. אתה מקים מערך שלם של מרכזי חלוקה. הפחד היה מאוד ברור, כך שלא ממש היה קשה לשכנע אנשים לבוא ולהצטייד במסכות. אבל זה היה יותר מזה. ההמלצה להגן על החלונות בעזרת סלוטייפ נועדה בעיקר כדי לתת לציבור תחושה שהוא מוגן. הלכה למעשה זה לא היה מועיל יותר מדי, אבל זה סייע לנו להרגיע את הציבור. בסוף לא היינו יכולים להגן על הציבור בלי שהוא ירגיש שהוא בידיים טובות. אני זוכר שמבחינתנו זה היה חלק מרכזי בהכנות".

מה היה האתגר הכי גדול בניסיונות להגן על הציבור?

"היו הרבה דברים קריטיים במהלך המלחמה, אבל אחד המרכזיים שבהם היה לדלל ריכוזים של חומרים רעילים. זה אחד מהתפקידים שהוטלו עליי במהלך התקופה שלפני המלחמה. היה לנו ברור שאם חס וחלילה ייפול טיל על מקום כמו מתקני הזיקוק למשל, יכול להיגרם כאן אסון חסר תקדים. זה כלל לא היה משנה באיזה סוג טיל מדובר, כל פיצוץ במקומות כאלה היה גורם לאסון. אז עבדתי ימים ולילות בשביל לצמצם את הריכוזים האלה ולפזר אותם בכל מיני מקומות בארץ, כאלה שחשבנו שיהיו פחות מסוכנים".

לאחר המלחמה וכחלק מהמסקנות הוחלט להוציא מהארכיון את ההמלצה להקים פיקוד חדש שירכז את הטיפול בהגנת העורף בשעות חירום. למנוס היה ברור שזה צעד הכרחי. "זה היה ברור שצריך להקים גוף שיעשה את זה. לא יכול להיות שלא יהיו חיילים שעוסקים בזה כל הזמן, שיוכשרו במיוחד בשביל זה ולא יהיו כפופים לחילות אחרים ולאלופים אחרים. זה היה ברור וטוב שיישמו את זה".

והאלופים קיבלו את זה בהבנה? הם תמכו במהלך?

"היו כאלה שהבינו שזה הדבר הנכון והיו כאלה שהתנגדו. בסוף יש את ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל והם אלה שמקבלים את ההחלטות וכולם מיישרים איתם קו. אנשים שעסקו בהגנה אזרחית במלחמת המפרץ עברו לפיקוד החדש והיו הדור המייסד של פיקוד העורף".

במדינה זרה, עם דגל ומדים

מעט מאוד אנשים יכולים לספר את סיפורו של הפיקוד לאורך כל שלושים שנותיו, ומרבית המפקדים הבכירים בו לא החלו אז את דרכם בפיקוד. יוצא מן הכלל הוא אל"מ אריאל בליץ, מפקד מחוז דן של הפיקוד. הוא התגייס לפיקוד הטרי אי שם בשנת 94' ומאז לא עזב אותו. "אפילו את אשתי הכרתי בפיקוד", הוא אומר בחיוך.

עד כמה הפיקוד שונה היום לעומת הימים שבהם התגייסת?

"שמיים וארץ. אני אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה שתסביר את זה בצורה הטובה ביותר: במלחמת המפרץ, כשהיו מתצפתים על ירי הטילים, הפעלת האזעקות הייתה ידנית. החיילים היו צריכים בפועל להפעיל את האזעקות, וברגע שהפעילו צופר אחד הצופרים בכל המדינה החלו גם לפעול. אלה דברים שאתה שומע היום ולא מבין בכלל, מי יכול היום לדמיין דבר כזה. היום יש אלפיים אזורי התרעה, מערכות מדויקות ורגישות. זה באמת שמיים וארץ".

שלבים רבים עבר הפיקוד מהימים שבהם חיילים עמדו על הגגות כדי לתצפת על הטילים מעיראק ועד למערכות שיש בידיו היום. גם תפקידיו של הפיקוד והמקומות שאליהם הגיע הלכו והתרחבו. במשך השנים הוציא פיקוד העורף עשרות משלחות סיוע לאזורים מוכי אסון ברחבי העולם, כדוגמת האיטי, נפאל, יפן ועוד. בליץ עצמו הצטרף לכמה משלחות כאלה לאורך השנים. "לקחתי חלק בסיוע בשתי רעידות אדמה בטורקיה, ברעידת אדמה בסלבדור וברעידת אדמה במקסיקו. בנוסף לכך סייעתי גם ביום הפיגוע בניירובי בשנת 1998", הוא נזכר.

מה זכור לך במיוחד מהמשלחות הללו?

"זה מאוד מורכב. אתה רואה מקומות חרבים ממש, אסונות בהיקפי ענק שמשאירים אותך ברגע הראשון חסר אונים. אבל אחרי שאתה מתאפס אתה מבין שזה הרגע שלך שבו אתה יכול להציל לא מעט חיים של בני אדם. אתה עומד מול אנשים שהם זרים לך לחלוטין. הם לא מדברים בשפה שלך, הם לא בני הלאום שלך או שום קשר אחר נראה לעין, מלבד העובדה ששניכם בני אדם ואתה זה שיכול כרגע להציל את חייהם. אני חושב שזה הרגע שבו אתה מבין בצורה הכי טהורה את משמעות ערך החיים. ברגע שאתה נלחם להציל את חייו של מישהו זר לך לחלוטין זאת חוויה שמטלטלת אותך וגורמת לך להסתכל אחרת על החיים".

מה הדבר הכי קשה בהגעה למקומות כאלה?

"זה שילוב של קשיים פיזיים ונפשיים. כמובן שמתרגלים ומכינים את הכוח להתמודדות, אבל כשאתה מגיע לחוויה עצמה אתה נפגש עם מראות קשים, עם ריחות שונים, עם ימים ארוכים ומתישים ועם חוסר בשעות שינה. זה לא קל. תוסיף לזה שבאסונות טבע כל מה שמובן לנו מאליו נעלם פתאום. יש מחסור במים, הפסקות חשמל רחבות היקף ותנאים סניטריים שלא קיימים. זאת התמודדות עם המון דברים קשים שמכים בך במקביל".

ואיך מתמודדים?

"בראש ובראשונה לא שוכחים לרגע את הסיבה שאנחנו נמצאים שם. גם העובדה שאתה לא נמצא שם לבד תורמת הרבה. בסוף אתה מגיע עם צוות, עם מפקדים שכולם חדורי מטרה. זה עוזר. אבל אני חושב שהגיים־צ'יינג'ר הוא העובדה שאתה נמצא על מדים עם דגל ישראל במדינה זרה. פתאום אתה מבין שאתה בשליחות עוד יותר גדולה. אתה מייצג משהו שהוא הרבה יותר גדול ממך. אתה מייצג את המדינה שלך, ואתה יודע שאחרי הסיוע שלך האזרחים הללו לא יחשבו אותו הדבר על ישראל. זאת התרוממות רוח אדירה".

למרות שהוקם בעקבות מתקפות טילים על ישראל, לא תמיד הפיקוד הצליח לתת מענה למתקפות הטילים שהיו כאן בעשרים השנים האחרונות. אחת הטראומות המרכזיות שבעקבותיה הוקם הפיקוד הוא הבריחה ההמונית של תושבי מרכז הארץ בזמן מלחמת המפרץ לאזורי הפריפריה. השאיפה הייתה שתמונות של אזרחים נמלטים מבתיהם לא יחזרו שנית. אלא שהתמונות הללו חזרו, ובעוצמה אדירה, במלחמת לבנון השנייה. כל אזור הצפון של מדינת ישראל היה נתון תחת מתקפות טילים מאסיביות שהובילו למותם של רבים לצד נזק עצום לרכוש. בזמן המלחמה התחושה של תושבי הצפון הייתה שהם לא יהיו בטוחים אם יישארו בבתיהם, אלא שצה"ל לא הצליח למצוא את הפתרונות הדרושים בשביל להגן על התושבים. מי שכן עשה זאת הוא האוליגרך ארקדי גאידמק, שהקים בחוף ניצנים עיר אוהלים לתושבי הצפון שהפכו לפליטים. גם בזמן מבצע צוק איתן נאלצו רבים מתושבי עוטף עזה לעזוב את בתיהם. מבחינת הפיקוד, שני האירועים הללו היו טריגר לשינוי מאסיבי של תפקוד מערכי ההגנה האזרחית.

"התפיסה השורשית שהתקבלה במדינת ישראל מהקמתה היא שהאחריות על ביטחון הציבור מוטלת על צה"ל. זאת הייתה הקביעה של בן־גוריון בקום המדינה", אומר תא"ל איציק בר, ראש מטה פיקוד העורף. "בכנות, צה"ל לא אהב את זה בקום המדינה. זה היה צבא שרק הוקם, עם המון איומים שצריך לתת להם מענה. היה הכי נוח לתת לגופים אזרחיים לטפל בנושאי הגנת העורף. אבל זאת הייתה ההחלטה הנכונה, וכשהוקם הפיקוד זה קיבל משנה תוקף".

ועם כל זה, דווקא אחרי שהוקם הפיקוד הוא לא תמיד הצליח לעמוד במשימה הזאת.

"נכון, והסקנו את המסקנות מאז. בשנים האחרונות יצרנו שכבות של מערכות הגנה והפכנו להיות הגוף הכי טכנולוגי שקיים בצה"ל. בין אם זה מערכות ההגנה מפני טילים, מכיפת ברזל ועד החץ, דרך שיפור מערכות ההתרעה ועד לאפליקציה ייעודית שנמצאת בשלבי פיתוח אחרונים וזאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים עליה בפומבי".

מה כל כך מיוחד באפליקציה הזאת?

"בשביל להבין את זה אני רוצה להחזיר אותך למלחמת המפרץ. כמו שאמר אריאל (אל"מ אריאל בליץ, מפקד מחוז דן בפיקוד העורף – א"מ), במלחמת המפרץ כל טיל שנורה לכיוון ישראל הפעיל את כל מערכות ההתרעה בארץ. האפליקציה היא בדיוק הקיצוניות השנייה. כבר כמה שנים ישראל מחולקת לאלפיים אזורי התרעה, ויש לנו יכולת לדעת איפה בדיוק אמור ליפול טיל. הבעיה שלא כולם יודעים לזהות את אזורי ההתרעות. עכשיו, מי ששומע את הצופרים זה נהדר, אבל מה עושה מי שנמצא בשטח מרוחק יותר? או מה עושה מי שנמצא בבית ורואה טלוויזיה, אבל אולי הוא קצת כבד שמיעה אז הוא לא מצליח לשמוע את ההתרעות והוא מסתמך על הכתוביות שרצות על המסך? בשביל זה יצרנו את האפליקציה שתתריע אך ורק למי שנמצא באזור סכנה. אבל היא גם עושה עוד משהו, וזה להסביר בדיוק מה ההנחיות באירוע כזה. לצערנו יש יותר מדי ישראלים שמכירים היטב את ההתמודדות עם הטילים, אבל יש גם רבים שלא. אדם שלא מכיר את ההנחיות צריך לדעת מהן בזמן אמת. ומעבר לזה, באירועים כאלה באופן טבעי אנשים נכנסים לבהלה ועלולים לשכוח מה הם צריכים לעשות. האפליקציה הזאת תיתן לאזרח את השקט ותסביר לו איך בדיוק להתגונן. בסוף האדם הפשוט ירגיש הרבה יותר בטוח בזכותה".

"הבנו שתפקידנו לתווך לציבור"

את היוקרה של הפיקוד הוא הרוויח השנה. מה שלא קרה בעקבות סבבי הטילים מעזה במשך קרוב לשנתיים, או בכל מלחמה אחרת, קרה דווקא בזמן מגפה עולמית. מלכתחילה, צה"ל לא היה אמור לקחת חלק בטיפול במגפה. אלא שמהר מאוד הבינו שיש תחומים שרק הצבא יכול לנהל, לאור העובדה שיש לו את סדרי כוח האדם הנדרשים לשם כך וכן את הידע הארגוני לניהול שעת חירום. בחלק ניכר מאוד מהנושאים הממשלה סירבה לתת את הסמכויות בידי הצבא, אבל בתחומים כמו ניהול אזורים אדומים, סיוע לצוותים רפואיים ומתן פתרונות לערים ולמועצות שקרסו תחת העומס - פיקוד העורף עמד בחזית ההתמודדות.

"אף אחד לא חושב על האופציה שהוא יצטרך להתמודד עם מגפה עולמית. זה משהו בלתי נתפס. אבל ברגע שזה קורה, אתה מתיישב עם האנשים וחושב איך אני יכול לעזור הכי טוב למדינת ישראל", אומר בר.

ואיך עושים את זה? הרי בסוף, אין בעולם יותר מדי אנשים שיודעים להתמודד עם התפרצות של מגפה בסדר גודל כזה. המגפה האחרונה בסדר גודל כזה הייתה לפני יותר ממאה שנה.

"זה נכון שאף אחד לא ידע איך להתמודד עם מגפה, אבל היו לנו תוכניות חירום כלליות שהיו בשלבי יישום שונים. הבנו שאנחנו צריכים לקחת תהליכים שהיו בשלבי התקדמות שונים ולהאיץ אותם משמעותית. למשל, עד הקורונה לא היה פורטל חירום למדינת ישראל, האזרח לא יכול היה להיכנס למקום אחד ולקבל את כל המידע שהוא צריך לשעת חירום. זה משהו שהבנו מהר שחייבים לשנות. גם הקמת מפקדת אלון יצרה שינוי אדיר בכל הקשור לקטיעת שרשראות ההדבקה. וכמובן, כל מה שקשור למערכי הסברה. הבנו שיש את הכללים שצריך לתווך לציבור, והבנו שלכל ציבור צריך לעשות את זה בצורה אחרת. ברגע שהפנמנו את זה היה ברור שזה מהלך שחייבים לעשות בעזרת הרשויות המקומיות. אנחנו סיפקנו את החומרים, ואנשי הרשות עשו את ההתאמות ושמו לוגו שלהם והכול. זה לקח קצת זמן, אבל ברגע שהתחום התחיל לרוץ ראינו את התוצאות".

באמת ראינו את התוצאות? הרי ההסברה הייתה אחד התחומים הכי חלשים במגזרים מסוימים, כמו המגזר החרדי והערבי.

"כמו שאמרתי, זה לקח קצת זמן אבל בסוף הצלחנו להגיע לציבור. תדבר עם האנשים שהיו שם בתקופה הזאת, שהעבירו שם חודשים על גבי חודשים, ותראה את השיפור הדרמטי".

במשך חודשים שהו אנשי פיקוד העורף בערים ובמחוזות מוכי הקורונה. בליץ, כמפקד מחוז מרכז, ניהל את המחוז המורכב ביותר, זה שכלל את העיר בני ברק. כבר בסוכות, כשהתחלנו ללוות אותו ואת אנשי החיל, הוא סיפר כי יש ימים שהוא מדבר עם מקביליו בצפון ובדרום והם מתקשים להאמין למספרים שהגיעו מהעיר החרדית. "הם אמרו לי שמספר החולים שיש בבני ברק הוא יותר מכל המחוז שלהם ביחד", אמר באותם ימים.

המצב השתנה מקצה לקצה מאז.

"בהחלט. עברנו תהליך מאוד משמעותי, גם כחברה וגם בפיקוד. היום אני יכול לשבת עם ראש עיריית בני ברק ולדון איתו על מוכנות לשעת חירום בלי קשר לקורונה. לא כמשהו עקרוני, אלא לשבת לפרטי פרטים ולתכנן תוכניות. זה מקום שלא היינו בו לפני כן".

תחלואה בשמיים, משמעת ברצפה

לא רק בחברה החרדית חל שינוי דרמטי, גם אזורים ערביים אימצו לחיקם בשנה החולפת את אנשי פיקוד העורף. סא"ל במילואים רוני אהרון, כיום בן 63, היה במשך שנים טייס בחיל האוויר. מ־2018 הוא מתנדב בפיקוד העורף, כשמאמצע חודש ספטמבר ועד לימים אלה היה במילואים וסייע בהתמודדות עם התפרצויות בחברה הערבית בצפון הארץ.

"הדבר הראשון שעשיתי היה להקים מפקדת שליטה בכפר קרע. היה שם תוהו ובוהו מבחינת המגפה. התחלואה הייתה בשמיים והמשמעת הייתה ברצפה. השילוב של שני הדברים האלה היה רע והם היו נואשים לעזרה. הצלחנו להקים את המועצה על הרגליים ועזרנו להם ולתושבים להיכנס לשגרת חיים שמותאמת לקורונה".

איך עושים את זה בחברה הערבית, שלא ממש רגילה לראות חיילי צה"ל ברחובות?

"מבחינת הניהול וההסברה הפעילות הייתה רב־מערכתית. השתמשנו בדוברות המחוז והנפה כדי להכין פרסומות, פלקטים ופליירים שחילקנו לתושבים. היה גם גיוס של דמויות מפתח כמו שופט ושחקן כדורגל שגרים שם והצטלמו לפוסטרים גדולים כשהם עוטים מסכות, לצד משפטים בערבית שמסבירים את חשיבות עטיית המסכות ושמירת ההנחיות".

שמירת ההנחיות הייתה עקב אכילס של החברה הערבית. כולנו זוכרים את החתונות ההמוניות שגרמו לגלי תחלואה במגזר.

"נכון. כשהגענו לשם בהתחלה זה באמת היה המצב, אבל התחלנו לעבוד בשיטתיות כדי לסגור את האולמות, והגענו למצב שסגרנו את כל האולמות בכפר קרע. אחרי זה הצלחנו להוריד את התחלואה דרמטית".

מה זה אומר להוריד אותה דרמטית?

"זה אומר לקבל עיר באדום כהה ברמזור ולהוביל אותה למצב שהיא ירוקה חזקה בסוף".

לאחר ההצלחה של אהרון בכפר קרע הוחלט להעביר אותו למחוז כולו, כדי לנהל את מבצע החיסונים ובדיקות הדיגום בנפה. "עשינו הכול. קטענו שרשראות הדבקה בצורה יעילה, שכנענו אנשים להתחסן, הרמנו מבצע שמעטים האמינו שאפשרי".

ולכן אני רוצה לשאול שוב: איך עושים את זה עם מדי צה"ל בחברה הערבית?

"אין ספק שזה היה אתגר אדיר. אני יכול לספר לך שביום הראשון שנכנסתי לכפר קרע קיבלתי מבטים חשדניים מכל מי שעבר ברחוב. שבוע אחר כך, כשהלכתי לקנות משהו לאכול, אנשים במכוניות צפרו ונופפו לי לשלום. בסוף הם הבינו שאני שם כדי לעזור להם, והם מאוד העריכו את העובדה שהם היו היישוב הראשון שעבר מאדום לוהט לירוק. זה היה סיפור הצלחה גדול, ומשם ידענו איך ליישם את זה על כל הנפה שיש בה מספר גדול של יישובים ערביים. בסוף גם עבדנו ביחד עם האנשים בכפרים עצמם. עם קציני הביטחון המקומיים, סדרנים, אנשי המועצות והתושבים, שכולם ערבים. ישבנו ביחד שעות, אכלנו ביחד והתמודדנו ביחד עם המגפה. זה נתן הרגשה מעולה של שיתוף פעולה נהדר שנמשך כל הזמן, כולל בימים אלה. היום אנחנו מסתובבים על מדים בערים הערביות ובכפרים הערביים בלי שום בעיה ועושים את העבודה, וגם זוכים להערכה של הציבור".

שבעה חודשים אתה משרת במילואים וטיפלת בגזרות אדומות מאוד. איך נראית השגרה שלך בימים אלה?

"אי אפשר לתאר את זה, זה מלווה אותך כל יום וכל היום. עם זה אתה קם בבוקר ועם זה אתה הולך לישון. כל רגע אתה חושב איך אני יכול להוריד עוד את התחלואה ואיך אני יכול לעזור בעוד מקום. אתה גם מקבל המון שאלות. פתאום אתה מוצף בבעיות של אנשים שאתה צריך לתת מענה פרטני עליהן. בלי המעטפת של פיקוד העורף לא היינו יכולים לעשות את זה. אין כזה דבר שאתה לא מצליח לתפוס את האיש שייתן לך את התשובה לשאלה שאתה שואל. אתן לך את הדוגמה הכי פשוטה: אנשים שהגיעו מחו"ל ורוצים ללכת להיבדק או להתחסן, מה הם עושים? הרי אין להם קופת חולים, ואצלנו הכול מנוהל דרך קופות החולים. ופתאום אתה צריך לברר לאנשים מה הם באמת יכולים לעשות, איך הם יכולים לקבל חיסון או להגיע הביתה בלי לחשוש שידביקו את כולם. אלה שאלות שאתה מתמודד איתן יום יום. זה לא אומר שלכל בעיה היה פתרון, אבל גם תשובה שלילית היא תשובה. עבדנו קשה מאוד כדי שכל פונה יידע בדיוק איפה הוא נמצא".

כטייס השתתפת בשורה של מלחמות ומבצעים. עד כמה ההתמודדות עם הקורונה הייתה שונה ממלחמות שלקחת בהן חלק?

"חייבים לעשות הפרדה. במלחמה רגילה אתה עומד בסכנת חיים מוחשית בכל רגע וכל החושים שלך מתחדדים בזמן אמת. הקורונה היא מלחמה מסוג אחר. סכנת החיים היא שונה. אתה מול אויב לא ידוע ובלתי נראה. כשאני הסתובבתי חודש וחצי בכפר קרע בזמן שהכפר היה נגוע במגפה, אתה כל הזמן מפחד שאולי תידבק. אני כל יומיים הלכתי להיבדק מהחשש הזה. אבל השינוי הכי משמעותי הוא שמלחמה זה לכל היותר חודש-חודשיים, ואחר כך זה נגמר. פה זה היה סרט אחר. אני קצת יותר משבעה חודשים, אבל יש איתי בצוות אנשים שכבר יותר משנה במילואים. זה רמת אינטנסיביות אחרת. ויש גם את מימד האחריות. במלחמה רגילה אתה יודע שאתה פועל בשביל להגן על המדינה אבל מה שנמצא לך בתודעה בשעת המלחמה זה החיים שלך ושל הצוות שלך. פה אתה מבין שהאחריות שלך היא על גזרה שלמה, וזה הרבה יותר גדול ומוחשי. בגזרה שלי יש 400 אלף איש. אז נכון שאנחנו לא לבד, ומדובר פה בצוותים גדולים וסופר־איכותיים וחדורי מטרה, אבל אלה מספרים הרבה יותר גדולים. תחושת האחריות שלך היא יותר גדולה".