חופשה לשיעורין

יעקביני לקח את אשתו לנופש קצר וחזר עם חוויות

יאיר יעקבי , י"ז באייר תשפ"א

חופשה לשיעורין-ערוץ 7
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

"יש לי תחושה שלא תזיק לך איזו חופשה קצרה מהילדים", אמרתי לאשתי ברגישות עת ראיתי אותה מורידה בזעם את המזוודות של הנופש מהבוידעם.

"שרלוק הולמס אתה", היא ענתה בסרקזם.

"יותר כמו רובין", עניתי בצניעות.

"מה הקשר רובין?" היא שאלה.

"רובין זה העוזר של שרלוק הולמס", הסברתי.

"אתה חושב על באטמן".

"לא מאמי, אני חושב עלייך ועל כמה שאת זקוקה לחופש", אמרתי לה בחום.

חילופי הדברים הלמו את מצבנו הנפשי, ועל כן אזרתי כגבר חלציי וסידרתי לי וליעקבינית נופש קצר בן 24 שעות זמניות לאללה. את שלושת ילדינו היקרים השלכנו אצל סבתא שושי כמו שזורקים שרשרת רימונים חיים למבנה מסוכן וברחנו.

"אני לא רגועה", אמרה אשתי.

"אל תדאגי, הילדים יהיו בסדר", הרגעתי.

"אני דואגת לסבתא שושי", היא הסבירה. לא יכולתי להתווכח באותה מידה שבה לא הייתי מסוגל נפשית לעשות פרסה, אז החלטנו ש"נופש לנו נשכח את הכול".

חברים, נופש קצר כזה צריך להיות מתוכנן עד לפרטים האחרונים, ואכן מלבד הצימר שסגרתי תכננתי לנו טיול חביב בזכרון יעקב, בין השאר בגלל שייתכן שהשמדת זכרון תיכלל בהסכמים הקואליציוניים עם מפלגת העבודה, אז אם לא עכשיו אימתי.

במדרחוב המקסים שבזכרון עשיתי לאשתי את סיור "זכרון יעקבי" המפורסם שבו אני מסתובב במדרחוב ונזכר בכל הבחורות שלקחתי לדייט בזכרון מתוך תקווה לדחוף את הקשר קדימה.

"כאן ממש אורנית זרקה אותי ב־2007", הראיתי לה את האזור מחוץ לבית הכנסת הישן, "אמורה להיות פה לוחית זיכרון אבל בטח המקומיים השחיתו אותה".

אשתי פחות התחברה לתמה של הטיול.

"רומנטיקן משהו אתה", היא אמרה, "ממש דון ז'ואן".

"יותר כמו סנצ'ו פנצ'ו", עניתי.

"אתה חושב על דון קישוט".

"לא מאמי, אני חושב עלייך ועל כמה טוב שאותך לא לקחתי בזמנו לזכרון", עניתי בחום, "אחרת הקשר היה מתפרק".

"אף פעם לא מאוחר מדי", היא מלמלה אבל אני כבר התקדמתי לבית הקפה שבו רווית אמרה לי שאם אני לא נשאר לשיעור ז' אז אין "היכי תמצי" לקשר. במבט לאחור רווית לא הייתה הכי כיפית בעולם.

"אבל מה לגבי שרה אהרונסון?" התעקשה אשתי.

"היא זרקה אותי בראש העין בכלל", עניתי והמשכתי בהדרכה.

עם תום הסיור על ארבעים וחמש נקודות הציון שלו, לקחתי את אשתי לגולת הכותרת של הטיול: סדנת קדרות זוגית אצל קרן הנהדרה.

"אני הולך להכין לך ספל קפה!" בישרתי לאשתי בשמחה.

"אפשר יהיה גם לשתות בו תה", הדגישה קרן, שהייתה צריכה לכסות את עצמה משפטית.

הסדנה התחילה בלישה של החומר כדי שלא יהיו בו בועות אוויר שעלולות לחרב את התוצר המוגמר.

"לא לשכוח הפרשת חלה", יריתי בשנינות ההו־כה אופיינית לי. קרן חייכה כמי ששמעה את הבדיחה הזאת פעם אחת יותר מדי ואז עוד מאה פעמים.

"תמיד הוא ככה?" היא שאלה את אשתי.

"לפעמים הוא ישן", ענתה הגברת.

אחרי הלישה שבה הייתי לדברי קרן "לא מהטובים", ניגשנו אל האובניים, שזה הקרוסלה הקטנה שעליה מניחים את החומר. קרן הדגימה את השלבים ליצירת הכלי ולא יכולנו שלא להתרשם מהמיומנות העדינה ומהתוצר הפשוט אך עם זאת מרשים. בשלב הזה היה תורנו להתלכלך קצת ולנסות את מזלנו.

"אפשר ללמוד הרבה על החיים מקדרות", הסבירה קרן תוך כדי שאנחנו עובדים.

"כן, כמו למשל איך לעשות קערה", יריתי באותה השנינות ממקודם.

"יש מצב שהוא ילך לישון עכשיו?" שאלה קרן את אשתי, אבל אשתי הייתה עסוקה בלבהות בכדור החימר שהסתובב לה מול העיניים.

"זהו, יצרתי כדור חימר", היא הכריזה מתוך מחסור מפתיע בביטחון עצמי וניגשה לשתות כוס מים. אני לעומתה החלטתי להתעמת עם חוסר הביטחון שלי ולנסות ליצור יש מאין, כלי מתוך חומר. בנוסף לכך, גם שילמתי מראש אז בואו.

להפתעתי הייתי לא רע בכלל. יש מי שיאמר שזו ההדרכה המצוינת של קרן כמו גם העובדה שמדי פעם היא הצילה את העסק מקריסה, אבל כנראה שקואורדינציה מסוימת בכל זאת יש לסחבק.

אחרי שתי קערות קרן החליטה שאני כבר בשל ליצור לבדי מההתחלה ועד הסוף את אותה כוס קפה מובטחת, אז היא השאירה אותי בגפי והלכה לשתות תה עם היעקבינית שהתחילה לצבוע את הכלים הגמורים.

ובכן רבותיי, אינו דומה הקדר המודרך לקדר העצמאי. אומנם לא הלכתי לאיבוד לחלוטין, אבל מהר מאוד התברר שכוס הקפה הזאת לא יהיה בה שיעור מלוא לוגמיו.

"זה יהיה כלי מיוחד לצומות כדי שיהיה אפשר לשתות לשיעורין", מלמלתי לעצמי דברי קילוסין בניסיון לרומם את רוחי. לבסוף הבאתי את המוצר המוגמר לשולחן הצביעה.

"איזה יופי של מאפרה הכנת!" שמחה איתי קרן.

"אה, כן, מאפרה", הצטרפתי, "למה לשתות קפה כשאפשר להתחיל לעשן לקראת גיל ארבעים", אמרתי.

לסיום הערב, ממש כמו חנה סנש בשעתה, גם אנחנו הלכנו לקיסריה כדי לראות את החול והים והווילות המטורפות שהוציאו את עינינו מחוריהן וגרמו לנו לחשוב מחדש על הבחירות המקצועיות שלנו.

למחרת בבוקר ארזנו את חפצינו ועשינו דרכנו חזרה לסבתא שושי והרב יוסי, מרוצים אך מאוד לא מרוצים כי היה קצר לאללה.

או אז, רגע לפני שנכנסנו בדלת, נזכרה אשתי שלא קנינו להם שום דבר כהוקרה על הבייביסיטר. אבל לסחבק היה עוד טריק אחד בשרוול.

נכנסנו אל הבית וחיבקנו את הוריי באהבה ובאמונה.

"נו, נהניתם?" הם שאלו.

"לא רק שנהנינו", אמרתי, "אפילו הבאנו לכם מתנה!" אמרתי ושלפתי את המאפרה הירוקה מהתיק.

"איזה יופי", שמח הרב יוסי בחדווה אמיתי של מצווה, "כוס לשתיית שיעורין בצומות".

jacobi.y@gmail.com