צעירים חסרי מנוח

התקשורת מטשטשת את זהות הפורעים הערבים באמצעות מכבסת מילים ויוצרת סימטריה מדומה של אלימות בין הצדדים. דעה

מאיר סיידלר , י"ז באייר תשפ"א

צעירים חסרי מנוח-ערוץ 7
ד"ר מאיר סיידלר
ללא קרדיט צילום

אם לשפוט לפי הפתיח של מהדורות החדשות או לפי הכותרות בחלק מאמצעי התקשורת, בפרט באלה הנוטים שמאלה, הנוער של היום זה לא מה שהיה פעם. הצעירים האלה הם אלימים, תוקפים סתם ככה אזרחים תמימים ואף מצלמים את מעשיהם כדי להתפאר בהם בטיק־טוק. טוב, כולנו יודעים שמדובר בצעירים ערבים, והדבר גם עולה בהמשך הכתבות, אם כי לעיתים רק מתוך ההקשר: אם זה קורה בשער שכם למשל, הקורא או המאזין המשכיל לא יתקשה להבין דבר מתוך דבר ולהסיק שמדובר בערבים.

נשאלת השאלה מדוע הכותרת מסתפקת בתואר "צעירים" לעומת, למשל, "חרדים ששורפים פחי אשפה". גם הם מן הסתם צעירים, לא? בפתיח או בכותרת של ידיעה מציינים בדרך כלל את הדבר המהותי והפירוט מופיע אחר כך, בהמשך הכתבה. ולענייננו, המסר של הכותרת הוא שבניגוד לחרדים שאצלם האלימות נובעת מחרדיותם, אצל הצעירים הערבים זוהי דווקא צעירותם שגורמת להם להתנהג כך. הם פשוט לא יודעים לאן לתעל את האנרגיות, הצעירים האלה.

כיבוס המילים בנוגע לאלימות הערבית בתוך המדינה אינו בעיה סמנטית נקודתית. הוא מסגיר תפיסת עולם שלמה לגבי הסכסוך, המבקשת לצייר לנו תמונה מעומעמת ובעדיפות סימטרית של אלימות. זוהי כמובן תמונה מעוותת. אף כי יש אכן מעשי אלימות של צעירים יהודים כלפי ערבים, אלה מועטים מאוד ובעיקר יש להם אפס לגיטימציה ציבורית. הצעירים הערבים האלימים, לעומת זאת, הם רבים ומייצגים את האוכלוסייה שעל ברכיה גדלו. איך אני יודע? כי יש לי זיכרון טוב, לא שכחתי את אירועי שנת 2000. אז רבבות ערבים יצאו לצמתים עם רצח בעיניים ואבנים בידיים כדי - כפי שניסו להסביר לנו אחר כך - למחות על הקיפוח. הם לא יצאו למחות על הקיפוח שנה לפני כן וגם לא שנה אחרי כן. הצעירים האלה, שלא היו תופעה שולית בחברה הערבית־ישראלית, יצאו למחות על הקיפוח במקרה או שלא במקרה דווקא כשערפאת הכריז מלחמה על מדינת היהודים. זה היה העיתוי המדויק.

גם הבחירות במדינת ישראל מוכיחות את טענתי שהשנאה כלפי המדינה הציונית בקרב חלקים גדולים של האוכלוסייה הערבית היא זו שמתדלקת את האלימות ולא הקיפוח. הערבים, ולא רק הצעירים, בוחרים ברובם במפלגות ערביות השוללות את הציונות מכול וכול – על כל המשתמע מכך.

אנו שומעים שוב ושוב את האמירה המוזרה שיש להפריד בין המפלגות הערביות ובין המצביע הערבי שרוצה בסך הכול לחיות בשקט לצידנו ולהתפרנס בכבוד, ושלא בהכרח מזדהה עם האג'נדה האנטי־ציונית הקיצונית של מפגלות אלה. טענה זו היא בלתי מובנת בעליל. אף פעם לא שמעתי טיעון דומה לגבי שאר המפלגות, למשל שיש להפריד בין מצביעי מרצ למרצ כי מצביעי מרצ לא ממש מזדהים עם מרצ.

מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית עם חופש התארגנות וחופש בחירה. אף אחד לא הכריח את אזרחי ישראל הערבים להצביע למי שהצביעו. אף אחד גם לא מונע מהם להקים מפלגות פחות אנטי־ציוניות המתרכזות יותר באינטרסים החברתיים־כלכליים שלהם. אבל זה לא קורה. ההסבר, לדעתי, פשוט. כאשר האזרח הערבי הולך לקלפי הוא מצביע עם הלב. שם, בקלפי, הוא לא מוכר את נשמתו הלאומית תמורת נזיד העדשים של מתן זכויות חברתיות־כלכליות, ויש להעריך אותו על כך. מאחורי הפרגוד הוא, כמו כולנו, הכי אמיתי שיש, ושם הוא מביע את התנגדותו למדינה הציונית. הוא בהחלט מזדהה עם הפתק שהוא שם.

אשר על כן, המצב לא השתנה מהותית מאז אירועי 2000. יש עליות וירידות, זה הכול. השנאה הכבושה למדינת היהודים נמצאת שם כל הזמן, בפרט אצל מי שנותנים את הטון בציבור הערבי פנימה, בינם לבין עצמם. נכון, בינתיים גם צריך להמשיך לחיות ולפרנס את המשפחה. אולם כאשר יש איזה סדק, השנאה הזאת מתפרצת. ומטבע הדברים היא מתפרצת אצל הצעירים ולא אצל בני החמישים פלוס. לא נעים, אבל ההסבר הזה נראה לי אמיתי יותר מכל ההסברים המלומדים שנאמרים באולפני טלוויזיה ממוזגים. רק שאף אחד לא מעוניין להסביר כך, לא היהודים ולא הערבים. יש לקוות שבהקמת ממשלה בישראל, עכשיו וגם בעתיד הנראה לעין, מצב עניינים זה יילקח בחשבון.

הכותב הוא מרצה בכיר לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת אריאל ומלמד באוניברסיטת בר־אילן