אקדח שמופיע במערכון הראשון, יהפוך לפסנתר במערכון האחרון. או משהו כזה. אל תתפסו אותי על המילה, אני לא חזק בצ'כוב. ארץ נהדרת לעומת זאת דווקא יצא לי לראות בתקופה האחרונה, ולא יכולתי שלא לשים לב לפסימיות שלהם. פסימיות ביחס לזוגיות, ביחס למדינה. פסימיות ביחס לחיים.
המערכון שעלה בעקבות פרשת שירה איסקוב הראה מסיבת רווקות, צוהלת, שמחה, שהגיעה לשיאה במתנה לכלה המיועדת – אקדח. לכל אישה כדאי שיהיה כזה בבית, הם הסבירו, לכי תדעי אם בעלך הוא... את יודעת... מפלצת.
במערכון ששודר אתמול, בעקבות פרשת איציק סעידיאן, הכותבים כבר לא טרחו לספק ל'גיבור' (אודי כגן) אפילו אקדח. זה לא יעזור לו כנגד המדינה, הוועדות, המפלצות. את התסכול והיאוש שלו פורק כגן על פסנתר, מעביר אותם הלאה, לדור הבא. חבורה של תיכוניסטים רגע לפני גיוס ש'זוכה' לקבל הצצה אל פניו האמיתיות של צה"ל.
אני לא מצפה מתכנית סאטירה להיות מאמר אקדמי, הם לא צריכים להביא מגוון דעות ולהציג את כל הצדדים, אבל אני כן מצפה מהם לאיזה מבט מלמעלה. כמו שברור לכולם (אני מקווה לפחות), שמערכון שמראה כמה החיים הם דבר נוראי ושכדאי להתאבד לא יכול להיות משודר, ככה גם מערכונים שמראים כמה זוגיות וצה"ל הם דבר נורא צריכים להיות קצת יותר מעודנים, יותר מודעים להשלכות שברור שיהיו.
כי הרי למי המערכונים האלו פונים? לא לוועדות ולגברים המכים, הם פונים אלינו, לציבור הרחב. הם פונים לכל אישה באשר היא אישה, לכל מתבגר ומתבגרת שעומדים לפני גיוס, ואומרים להם חכו, אל תרוצו, אתם לא מבינים כמה נורא שם.
ארץ נהדרת מינו את עצמם לממשיכי דרכו של נתן הנביא, ודרך מסך הטלוויזיה/המחשב/הפלאפון שהיום כבר נמצאים בכל בית הם מגישים לנו את כבשת הרש מודל 2021. את רואה את האישה שם, המסכנה, שעוד לא יודעת למה היא נכנסת? אתה רואה את האיש הזה, השבור, שהצבא הרס לו את החיים? את האישה, אתה האיש.
אז במערכון של מסיבת הרווקות עוד איכשהו הבנתי מה ארץ נהדרת מנסים להזיז, שגם אם זה לא באמת כל הנשים ולא ככה נראית זוגיות וכולי וכולי, עדיין חשוב להם להעלות את המודעות לנושא. אולי זה יגרום למישהי לברוח מבעל מכה, לספר לחברות, אולי זה יציל נפש מישראל. קיבלתי. אבל מה הם ניסו להשיג במערכון מאתמול?
הרי המערכון כולו פנה לצעירים לפני גיוס ודרכם לכל המדינה, לכולנו יש בן או אח או אחיין שנמצא בשלב הזה, ופשוט סיפר להם שהצבא ינטוש אותם, ידפוק אותם, ישבור אותם. "כבר עדיף שהייתי מנוח" מסיים כגן את השיר האחרון, שנייה לפני שהוא מאחל לתלמידים (ולצופים) "גיוס נעים".
האם אנשים נפגעים בצבא? התשובה היא שכן, האם יש מה לשפר במדינה וביחס שלה לנפגעי הפוסט-טראומה? בוודאי, האם כואב לי ולכולנו על איציק סעידיאן? כן, כן ועוד הפעם כן, ועדיין, לא זו הדרך.
המערכון הזה ודומיו לא נועדו להצחיק, בכלל לא, הם סאטירה טהורה ונוקבת שנוצרה למטרה אחת ואחת בלבד – לגרום לצופה לזוז באי נוחות. אבל השאלה שנשארתי איתה היא "ואז מה?", מה המחשבות שאמורות לעלות לנער שצופה במערכון כזה חוץ מחוסר רצון להתגייס? מה אמא שצפתה בו אמורה להרגיש חוץ מחוסר רצון לשלוח את הבן שלה לצבא? זה מה שאנחנו רוצים? לשם זה הולך?
סאטירה שמצליחה לגרום לצופים לזוז באי נוחות זה חשוב, אני לא אומר שלא, אבל לזוז לאן ארץ נהדרת? לאן?