היהודי החדש או הישראלי החדש?

אל לנו להזניח את המסורות, המנהגים והמטען התרבותי שהעם היהודי נושא עימו אלפי שנים בשם החילון, מכיוון שהליברליות אינה בהכרח מתנגשת עם העולם התורני, היא מאמצת אותו אליה.

דפנה צבי לרנר , י"ז באייר תשפ"א

היהודי החדש או הישראלי החדש?-ערוץ 7
גורי אלפי בסדרה ''היהודי החדש''
צילום: דודי כהן

בסדרת הדוקו 'היהודי החדש' שבתאגיד השידור כאן 11, גורי אלפי נפגש עם דמויות שונות ומרתקות המייצגות את יהדות ארה"ב על כל גווניה וזרמיה. אלמנט מרכזי שחוזר ומופיע בפרק הבכורה (שגם עונה לאותו שם), הוא אלמנט הבחירה.

בפרק שזורים כחוט השני התובנות של נציגי הזרמים השונים אותם מראיין אלפי, החל ממדריך הסקי זאק ("פה אתה יהודי מבחירה"), עבור ברבה הרפורמית אנג'לה בוכדל ("בחרתי ביהדות"), וכלה במוהלת אמילי בלייק ("באמריקה יש יותר אפשרות של בחירה").

כולם, באופן שנראה כמעט מתוכנן מראש, חוזרים על המסר המרכזי – בישראל החינוך ליהדות ומסורת מובנים מאליו, בארצות הברית לעומת זאת, צריך לבחור בכך. אך האם נקודת המוצא הזו בהכרח נכונה? האם גורי אלפי היה צריך להרחיק עד לפריסקו, קולורדו בכדי לעשות הפרשת חלה? האם עבור יהודייה ישראלית לא עומדת זכות הבחירה להכיר את המסורת, ולינוק מהשורשים ומהמטען התרבותי העשיר של עמה?

התשובה לכל השאלות היא, ובכן – לא בטוח.

גדלתי במוסדות חינוך חילוניים לחלוטין במרכז הארץ. לא זכור לי חינוך יהודי מסוג כלשהו, בבית הספר או בתנועת הנוער, בסופי שבוע או במועדים חגיגיים. יתרה מכך, לא זכור לי שחבריי ואני רצינו זאת מכיוון שזה היה תחום ששייך ל'דתיים'. נו, אלו עם הכיפות והציציות שגרים לידנו בשומרון (כל כך קרובים ועדיין, כל כך רחוקים). הפעם הראשונה שבה השתתפתי בקבלת שבת הייתה בצבא, ועל כשרות או חורבן הבית וצום ט' באב התחלתי ללמוד רק בגיל 21, במדרשת 'עין פרת'.

במבט לאחור, אני מבינה שהמורים הרבים בחיי אמנם עמלו רבות כדי להקנות ידע, אך לא יצרו לנו חוויות של ממש, שיחקקו ויותירו בי חותם. למדתי שבית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה אך לא הבנתי מה הקשר ל'שנאת חינם'; שיננתי למבחן את עשרת המכות ואת 'שירת הים' אך לא תהיתי לעצמי איך בני ישראל הרגישו כשהריחו לראשונה את ריח החופש, ואיפה זה פוגש אותי היום; קראתי על הכרזת כורש ולא הצלחתי להתחבר לגעגוע העז שיהודי בבל חשו.

אם נחזור לסדרתו של גורי אלפי, על מנת שהמסורת והשורשים שלנו אכן ייטמעו בבני ובנות הנוער ובדור הבא כולו, אין לקחת אותם כמובנים מאליהם. על מערכות החינוך הפורמליות והבלתי-פורמליות לחנך לא רק להיות יהודיים (Being A Jew), אלא לעשות יהדות (Doing Judaism): לצד הקניית הידע, בגרות בתנ"ך וחופשים מבית הספר בחגים, עליה לפעול למען היכרות עמוקה עם התפילה ומזמורי השבת, הזדהות עם דמויות המופת שמהן ניתן ללמד על עצמנו המון, והתנסות עם חווית הטקסים לרבות הבדלה, סדר ט"ו בשבט או תיקון ליל שבועות. כל זאת לא מאלץ אותנו לבחור צד חילוני או דתי, קל וחומר פוליטי וחברתי. אבל זה כן מגדיר אותנו כיהודים-ישראלים מהסוג החדש, של המאה ה-21.

ברל כצנלסון כתב: "שני כוחות ניתנו לנו- זיכרון ושכחה. אי אפשר בלעדי שניהם. השמרנות רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והמודרנה רואה בכל זכירת עבר את 'האויב'. אך לולא נשתמרו בזיכרוננו דברים יקרי ערך, מגמות נעלות ומאמצי חירות וגבורה, לא הייתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו."

אם כן, המסקנה ברורה: אל לנו להזניח את המסורות, המנהגים והמטען התרבותי שהעם היהודי נושא עימו אלפי שנים בשם החילון, מכיוון שהליברליות אינה בהכרח מתנגשת עם העולם התורני, היא מאמצת אותו אליה. ככל שמסגרות חינוך חילוניות, מסורתיות ודתיות יאמצו לתוכן מודל של יהדות-ישראלית אשר נטועה בעבר ומתאימה עצמה להווה, כך תגדל החוויה החיובית של החניכים והם יוכלו להעמיק את שורשיהם בדרכם, כאן בארץ ישראל.

היהדות היא למעשה עולם עשיר של ידע לצד טקסים בחגים ומועדי השנה, של מחשבה מעמיקה לצד רגש, של חוויות והזדמנויות יוצאות-דופן לצד שאלות ערכיות ומוסריות ועל כל אחד ואחת לבחור מה לקחת ממנה ולאמץ לחייו.

דפנה צבי לרנר היא מנהלת אגף הצהרונים המשלבים בארגון הנוער נוע"ם