המשימה הלאומית שלנו - חיזוק בני המיעוטים המשרתים בצה"ל

ממשלת ישראל צריכה לגבש "מתווה ברית חיים" ולהצמידו כנספח קבוע לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

מתן פלג , י"ז באייר תשפ"א

המשימה הלאומית שלנו - חיזוק בני המיעוטים המשרתים בצה"ל-ערוץ 7
מתן פלג
צילום: אור אלכסנברג

בחודשים האחרונים מתמודדת מדינת ישראל עם שתי תופעות מנוגדות הקשורות למגזר הערבי. האחת תוצאה של התרחבות הקיטוב והשנייה של הנכונות להשתלב, אם כי באופן שונה ממה שהמדינה צריכה.

בתווך נמצאת האוכלוסייה דוברת הערבית שכבר מזמן מהווה חלק אינטגרלי בבניין הארץ. אלו המשרתים בצה"ל, בכוחות הביטחון ובשירות הלאומי. האירועים האחרונים בחברה ובפוליטיקה מחייבים אותנו לבחון את הדברים.

נתחיל בתופעת הקיטוב המתגברת. המגזר הערבי חווה עלייה מתמדת במקרי אלימות פנימיים כבר שני עשורים. על פי מרכז "אמאן" המזוהה עם הפלג הדרומי של התנועה האסלמית, משנת 2000 ועד היום נהרגו קרוב ל-1600 ערבים בישראל, 80% מהם בנשק חם. בשנת 2014 נמנו 51 נרצחים במגזר הערבי ובשנת 2020 מעל 90. למרות שהערבים מהווים קצת יותר מ- 20% מהאוכלוסייה, כמות הנרצחים מהמגזר עולה על 60%.

ישנם המסבירים את ממדי האלימות בכך שהמשטרה חיסלה את רוב ארגוני הפשע היהודיים ובכך אפשרה את פריחת מקביליהם הערביים. יש המאשימים את חוסר שיתוף הפעולה של החברה הערבית עם רשויות האכיפה, את מספר תחנות המשטרה המועט במגזר, את תופעת הרצח על כבוד המשפחה ותרבות הנקם השבטית ועוד קצרה היריעה.

בפועל רוב התחלואות הללו נובעות מסלידתם היסודית של הערבים למדינת ישראל. תחושת הניכור והבדלנות הכללית, יוצרת אווירה של אנרכיזם בעיקר בקרב צעירים, בין אם באשמתם ובין אם לאו. מה שמתחיל בנהיגה פרועה ללא רישיון וירי חי בחתונות, בקלות יכול להיגרר לחיסולי חשבונות, עבריינות וסמים.

נוסיף לכך את תופעת הפלסטיניזציה והאסילמיזציה הלאומנית המתגברת ונבין שאין מה להתפלא מכך שמאז פרוץ הרמדאן צמים ביום ומרביצים ליהודים בלילה. החקלאים היהודים בוודאי לא שותפים לתדהמה מאינתיפאדת התיקתוק. הרי אלו טרף קל לעבריינות הלאומנית בכל ימי השנה.

מנגד נמצאים אזרחים ערביים רגילים, שרוצים ובוחרים להתקדם ולשגשג. בהעדר אופציה פוליטית אחרת, רבים מהם הצביעו לאחרונה למפלגת רע"מ המתונה יחסית. שכן מנסור עבאס אכן נתפס כפוליטיקאי מוצלח בהשגת תקציבים למלחמה באלימות הפנים-ערבית. בין מצביעיו נמצאים רבים שכעסו על חברי הרשימה המשותפת אשר התנגדו להסכמי השלום עם מדינות המפרץ. הסכמים שיצרו לאזרחי ישראל הערביים הזדמנויות עסקיות שבעבר לא יכלו לחלום עליהם.

הבעיה בכנף "המתונה" יחסית, של התנועה האסלמית היא באופן השתלבותם האופציונלי. לא מדובר בקריאה להשתלבות בשירות הלאומי, במשמר האזרחי, בוודאי לא בצה"ל. לא מדובר בחינוך הילדים להשלמה עם הדגל וההמנון גם לא בשאיפה להצליח במרחב התרבותי הישראלי (הנתפס "כיהודי" מן הסתם) אלא בשימור ההתייחסות למדינה ככובשת זמנית. ניתן להסיק זאת מהעובדה שבערבית נקרא הפלג הדרומי כתנועה האסלמית "בפנים פלסטין" ולא "במדינת ישראל". וכן שתנועות הנוער הפועלות בערים המעורבות מכונים "רבאט" שאלו במסורת האסלמית "הנצמדים לקרקע בנקודות הממשק עם הכופרים." לא מדובר בחזון של דו קיום אלא לכל הפחות תפיסה זמנית של "אי לחימה".

סבלנות שכזו בוודאי לא מייצרת גשר אמתי להשתלבות ושגשוג. על כן התנועה האסלמית פסולת חיתון מבחינת הקמת ממשלה הנשענת עליה, אבל בוודאי כשרה לשיתופי פעולה בכל הקשור למאבק באתגרי המגזר.

אבל בין הכיסאות נמצאים הטובים באמת! בני המיעוטים שמשרתים בצה"ל ובשירות לאומי. התגייסותם אינה דבר של מה בכך ואסור לראותה כמובנת מאליה. ההתגייסות הזו מבחינה גאופוליטית אינה רק "קשירת גורל עם מדינת ישראל", אלא קשירת גורל עם העם היהודי. עם חזק וחכם, אבל עם כל הכבוד מדובר על 7 מיליון איש בקירוב, שזה פחות ממחצית מתושבי קהיר. מיעוט קטן מאד במזרח התיכון.

אלו האנשים שהמדינה הייתה חייבת לרומם, לפאר ולהרים על נס באופן מובהק מעל כל דוברי הערבית בארץ כבר מזמן. הדבר הזה לא נעשה כפי שהיה צריך להיעשות ולכן אפשרות ההשתלבות מתוך שירות, נראית לרוב דוברי הערבית בישראל כמזמינה פחות ומסוכנת יותר. כך נפרצה הדרך להשתלבות בדלנית בנוסח התנועה האסלמית. כלומר שיתוף פעולה עם מוסדות המדינה במטרה להרוויח ממנה כל מה שרק אפשר, תוך שמירה מרבית של הממד הבדלני תרבותי והעדר כל צורך לתרום דבר מה בחזרה.

כדי לעצור את שתי המגמות השליליות, צריך להתחיל בחילוץ בני הברית של ישראל מבין הכיסאות. הראשונים בתור חייבים להיות בני העדה הדרוזית. שכזכור כרתו ברית עם היהודים עוד בטרם הקמת המדינה. דבר שנוגד כל הגיון מזרח תיכוני. מספרית מנו היהודים בארץ, ערב מלחמת העצמאות בסך הכול 60 ריבוא, ומי חשב שידם תצא על העליונה. ולמרות הכל האם המדינה עושה הכל כדי לחזק את אותה הברית? ממש לא בטוח.

בנוסף לדרוזים ישנם בני מיעוטים נוספים הלוקחים חלק בהגנה על המדינה- בדואים, ארמים ונוצרים, מוסלמים וצ'רקסים. אם מדינת ישראל חפצת חיים היא חייבת להעמיק ולחזק את הבריתות ולבכך לסמן את ערך ההשתלבות כמגדלור לחיקוי ולא שום אפשרות אחרת.

לשם כך צריכה ממשלת ישראל לגבש "מתווה ברית חיים" ולהצמידו כנספח קבוע לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. לתעדף בו באופן מובהק את מי שלוקח חלק בבניין המדינה גם במחיר של מלחמת חורמה עם בג"ץ. יתכן ששופטינו העליונים מעדיפים את הצדקנות על פני עתידה של המדינה, אבל רוב העם לא שותף לאותה טהרנות עיוורת.

על המתווה לכלול סעיפים הקשורים להוקרה וחינוך לצד סעיפים הקשורים להטבות שונות, חלקן מרחיקות לכת. הכול במטרה לשדר לכל מי שלא לוקח חלק- שהוא נחשב לפחות בעיני המדינה ושהוא מפסיד מכך.
ביום הראשון לשבוע שבו נקראת פרשת יתרו (הנביא שועייב), על הכנסת לקיים יום חינוך ממלכתי מיוחד המוקדש לבני ברית החיים. יום שיצוין גם במערכת החינוך ולשם כך יתקיימו מפגשים בין חיילים לא יהודים לבין תלמידי בתי ספר יהודיים.

ישוב שבו מרבית התושבים אינם יהודים ובו שיעור הגיוס לצה"ל והשירות הלאומי-אזרחי עומד על- 70% בממוצע ב-3 השנים האחרונות ייחשב "יישוב מוטב" ויזכה להטבות מס. בנוסף תתקיים הנחה של עד 90% מערך הקרקע במגרשים לבני הברית במועצות מוסכמות. בנוסף תתקיים העדפה ברורה בחוק למשרתים בקבלה לעבודה במוסדות מדינה.

הכותב: מתן פלג, יו"ר תנועת "אם תרצו"