אסון במירון: בין כנפי השכינה לחורבן

הרב עמיחי אליהו מספר על הדרך הארוכה שעשה למירון ועל השמחה הגדולה שהפכה ברגע אחד לעצב משתק.

הרב עמיחי אליהו , י"ח באייר תשפ"א

אסון במירון: בין כנפי השכינה לחורבן-ערוץ 7
הרב עמיחי אליהו
ערוץ 7

הפער, הוא בלתי נתפס. רגע אחד אתה מרגיש שאתה תחת כנפי השכינה וברגע השני תחושה של חורבן מוחלט.

מרימונים יצאנו, בשעה 19:40, מתרגשים לקראת שמחת רבי שמעון בר יוחאי. מי שעלה פעם אחת בלג בעומר יודע שהדרך למירון - העליה לרשב"י היא חלק מהעניין, אתה לא מגיע להר במקרה, שבילים העולים למעלה. אנחנו אוספים את עמישוב מכוכב השחר, ומתחילים: סיפורים, שירים, חידושים ודברי התורה. הלב משתחרר אט אט מדאגות הפוליטיקה, מהמחלוקות ושאר דאגות היום יום, ומתמלא ברצון לקודש. בגעגוע לטהרה.

אנחנו פותחים את ספר הזוהר מנסים להבין פסקה מסויימת. מבינים רק קצת, כמה שהדעת נותנת. ויותר ממה שמבינים, שמחים לפגוש עומק שאין לו סוף. כמו נוגעים באצבע קטנה בטיפה של האוקיינוס, מתחברים לתורתו של רבי שמעון, גבוה מעל גבוה.

אנחנו עוברים בבקעה, ממשיכים למזרח הכנרת. המים של האגם לוחשים לנו, קורצים לנו וכביכול שואלים. 'אתם בדרך לרשב"י, לא תקפצו לטבול?'. קפצנו. המים קצת קרים, אבל הלב חם. מקווה ישראל ה'.

בדרך אנחנו עוצרים בציון של רבי יהודה בר אלעאי. ממשיכים ללמוד. אבא מגיע לציון של רבי יהודה מהרשב"י – מדליק את האור, כביכול מחבר בין תלמידי רבי עקיבא. רבי יהודה אומר כמה נאים, ורבי שמעון אומר כל מה שתקנו לא תקנו אלא.. ורבי יוסי – עדין לא שמענו אותו. רבי יוסי שותק, דומם. וידום אהרון.

יש לנו אפשרות להגיע ברכב שיש לו אישור להר, אבל אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים לעלות כמו כולם, באוטובוסים. אנחנו חוזרים לצפת, קונים כרטיסים. שמחים על כל יהודי ויהודי שאנחנו רואים בדרך לרשב"י. באוטובוס אני יושב ליד עמישוב - אנחנו ממשיכים לקרוא מהזוהר. איתנו עולים למירון כל עם ישראל - חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים. אני מתחיל לזמזם לעצמי את הפזמון – בר יוחאי נמשכת אשריך שחיבר הרב שמעון לביא. מהר מאוד כל האוטובוס מצטרף לשירה.

איש אחד – לב אחד. אח"כ אנחנו ממשיכים לשיר שירי לג' בעומר. מישהו באוטובוס צועק תשיר שירי שבת. עמישוב מתחיל לשיר "יה אכסוף נועם שבת", לא כולם מכירים אבל כולם שרים. השעה 13:00 בלילה. אני שואל את עצמי לאיפה עוד אפשר להגיע? האוטובוס מגיע לכיכר מתחת למירון. אנחנו הגענו בשיר לבית –

וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל מִדּוֹתֶיךָ,
וְיִהְיוּ רַחֲמֶיךָ מִתְגּוֹלְלִים עַל עַם קָדְשֶׁךָ
לְהַשְׁקוֹת צְמֵאֵי חַסְדֶּךָ מִנָּהָר הַיּוֹצֵא מֵעֵדֶן לְעַטֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאֶרֶת הַמְפָאֲרִים אוֹתְךָ עַל יְדֵי שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ
כָּל שִׁשָּׁה יָמִים לְהַנְחִילָם נַחֲלַת יַעֲקֹב בְּחִירֶךָ

עוד לא התחלנו לשיר אותו וצופרים של עשרות אמבולנסים ממלאים את הלילה. הלם. ברקע ניתן עדין לשמוע את המוסיקה מהציון של הרשב"י. אבל ההודעות מתחילות להגיע. הילדים שלנו על הר. והלב - הפער, הוא בלתי נתפס. רגע אחד אתה מרגיש שאתה תחת כנפי השכינה וברגע השני תחושה של חורבן מוחלט.