האסון הכבד שאירע אמש במירון שבר את לב כולנו.
תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא השיבו את נשמתם הטהורה השמימה. אנו חשים עמוק את כאבם הנורא של משפחות המתים ומתפללים מעומק לבנו לה' שירפא את הפצועים ויצילם ממות לחיים.
הטראומה קשה מאוד הן נפשית והן אמונית.
ילדים שנספים בכל מקום הם כפרה על כל עם ישראל ובמיוחד בשמחת חגיגות ל"ג בעומר.
לעולם לא נדע על מה ולמה, וגם אין נביא שיגיד זאת. אבל עלינו לצפות פני עתיד בבחינת "והחי יתן אל לבו".
העיסוק הנרחב והאובססיבי בעלוני סוף השבוע ובפליירים ובתחנות שידור מסויימות רק בניסים ובנפלאות, בישועות ובסגולות שמתחוללים ביום לג בעומר סביב מירון מסיחים את הדעת מהבנת עומק תורתו של התנא האלוקי רבי שמעון מצד אחד ומהצורך לנקוט בכל אמצעי הזהירות האלמנטריים מצד שני.
אין מספיק מוּדָעוּת לסכנות הטבעיות האורבות לנו אם בטיולים במקומות מסוכנים ללא פיקוח, אם בנהיגה לא זהירה ואם בהתקהלויות המוניות. אסור לסמוך על הנס ולהגיד שלנו זה לא יקרה.
חובה עלינו לעשות מאמץ עליון לשמור על נפשותינו. אתמול בלילה לא קרה נס והצלה פלאית לא היתה.
לא תמיד אנחנו ראויים לניסים ונפלאות המלוים אותנו כל שנה בהילולא במירון.
מה שידוע שקרה הוא שהילדים, הנערים והבוגרים נרמסו ברגלי ההמון הנס על נפשו במעבר צר ודחוק הבלתי נסבל של עשרות אלפי אנשים במקום צר מאוד שלא איפשר הגעת אנשי רפואה והגשת עזרה ובמיוחד פינוי.
בכל שנה זה היה עלול לקרות וזה לא קרה. ומה שלא קרה אתמול אינו אומר שזה לא יקרה מחר.
כולנו מחוייבים להמשיך ולחיות בעוז ובאמונה בחברה שיש בה אהבה ואחוה שלום וריעות, ונתפלל לה' המציל אותנו יום יום מיד אויבינו מסביב הקמים עלינו להשמידנו.