הלילה השמח הפך לליל בלהות

מראה שורות המתים למרגלות הר מירון לא השאיר עין יבשה • הנפש מזועזעת ולא נותנת מנוח • עם זאת, גם ברגע קשה כזה עלינו לזכור שאנו בני אב אחד

הרב ד"ר חיים שיין , י"ח באייר תשפ"א

הלילה השמח הפך לליל בלהות-ערוץ 7
הרב ד"ר חיים שיין
צילום: עופר עמרם

ל"ג בעומר, יום ההילולה לזכר רבי שמעון בר יוחאי, הפך הלילה (שישי) ממקור לשמחה והתרוממות רוח הפך ללילה עצוב, ליל אימה ובלהות. ניגוני גיל וחדווה נבלעו בתוך זעקות שבר של ילדים ומבוגרים שנרמסו במעלה צר, נחנקו ונחבלו.

מקום הציון, שהיה מקור לתקווה, לאמונה ותלפיות במשך יותר מ-500 שנה, שינה את פניו שהשחירו בחצות הלילה. מראה שורות המתים למרגלותיו בתוך שקי זק"א, לא השאיר עין יבשה. המדורה שהודלקה אמש במירון, בוערת ומלחכת בתוכנו פנימה, מזעזעת את הנפש ולא נותנת מנוח.

אל 24 אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה שהסתיימה על פי המסורת בל"ג בעומר, הצטרפו עוד יותר מ-44 ילדים ומבוגרים שקיפדו את חייהם בהר מירון. בתוך הטבע הירוק והמופלא שמסביב, נצרבו מראות שלעולם לא נשכח. יחלפו שנים ודורות, ואל אגדות מירון הצטרפה עוד אגדה קשה ומייסרת.

כמאמר השיר: "יש דברים נסתרים/ לא נבין לא נדע.../ לא צריך כל דבר/ לחקור ולשאול/ לפעמים גם מותר/ לא לדעת הכל".

אל עולם המסתורין והקבלה, נוסף עוד אירוע, בינתיים ללא פשר והסבר".

משחר עלותו על במת ההיסטוריה, העם היהודי התחלק לשבטים, שלא פעם הייתה ביניהם קנאה ושנאה. עמנו שילם מחיר כבד על הפילוג והשסע. גם משחזרנו למולדת אחרי 2,000 שנה, השבטיות לא פסה מהעולם, הגם ששינתה צורה ולבשה אחרת. עם זאת, ברגעי אסון שכאלה עלינו לזכור תמיד שבני אב אחד אנחנו, כולנו צאצאי אברהם, יצחק ויעקב. חובה אנושית ויהודית עליונה, שחלה על כולנו, היא לגלות צער וכאב על האובדן.

רבים מאיתנו לבושים אחרת, מתנהלים בדרכים שונות ומתווכחים בכל נושא. אפילו את הודעות החירום אמש על ההר הכריזו בשפות שונות. למרות זאת, ישנה עת שבה עלינו להתעלות מעל המחלוקות והוויכוחים, במטרה לחבק את משפחות ההרוגים ולסייע לפצועים הרבים. עצתי לכל הפוליטיקאים שממהרים כרגיל להגיב - המתינו קמעא. אני מציע גם לחכות עם ציטוטים ממקורות תורניים שהזהירו מפני עליה למירון.

כמקובל במקומותינו, לאחר אסון בקנה מידה גדול, נהוג שמיד מחפשים את האשמים. פולחן מוכר, שבו מונפת אצבע מאשימה וסביבה פורצים במחול מזוויע. לפני שמתחילים בפולחן, כדאי לזכור שהמתים טרם הובאו לקבורה, חלקם אפילו עדיין לא זוהו, ופצועים עדיין נאנקים בבתי החולים. זו לא העת להטיל דופי ולהתאחד סביב כתב אישום. אין ספק שיהיה עוד זמן לבדוק ולחקור את אשר אירע על מנת להסיק את המסקנות ולתקן את שצריך לטובת העתיד.

בשנת 2010 אירעה שריפה נוראית בהר הכרמל. גם באותו אירוע היו 44 הרוגים. אחד מהם, אלעד ריבן ז"ל, היה נער צעיר בן 16, בן יחיד להוריו שהתנדב לסייע בכיבוי השריפה. המשורר טובי סופר פרסם שיר אודותיו: "אִמָּא שֶׁל אֶלְעָד מְטַלְפֶּנֶת אֵלַי/ וְשׁוֹאֶלֶת אוֹתִי דְּבַר שִׁירָה/ הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי אִמּוֹ/ אֲנִי מֵשִׁיב: אַף שֶׁלֹּא הִכַּרְתִיו/ אֲנִי זוֹכֵר אוֹתוֹ/ וּכְשֶׁהִיא סוֹגֶרֶת, אֲנִי חוֹשֵׁב/ בַּמֶּה תְּנוּחַם עַל בְּנָה, שֶׁכְּמוֹ אֵלִיָּהוּ, בִּסְעָרָה עָלָה הַשָּׁמַיְמָה".

לא הכרנו את ההרוגים במירון, אך לבנו עם האמהות, האבות ובני המשפחה שאיבדו את יקיריהם לאחר שעלו בסערה השמימה, ונתפלל להחלמת הפצועים.

באחד הפיוטים המוכרים לל"ג בעומר על רבי שמעון בר יוחאי, שכותרתו "ואמרתם כה לחי". נכתב: "יָדַע כָּל הַנִּסְתָּרוֹת דְּבָרָיו עוֹשִׂים פֵּרוֹת, בִּטֵּל כַּמָּה גְּזֵרוֹת אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחַאי". מי ייתן ואכן יתבטלו הגזרות ונראה בנחמה.

אולי יעניין א