השר אוחנה במירון
השר אוחנה במירון צילום: דוד כהן, פלאש 90

לאחר שנסיים לזהות ולטמון את מתינו, אתייצב גם אתייצב בפני המצלמות. אתייצב ואקח אחריות. כן, אני אחראי לכל דבר הקשור בגופים שתחת אחריותי.

אני אחראי לכל תאונת דרכים. אני אחראי לכל אדם שהותקף והמשטרה לא היתה שם כדי להצילו. אני אחראי לכל שריפה ודליקה, ולכל הנספים משאיפת עשן. אני אחראי לכל מקרה רצח, ומקבל בעיטה בבטן כשאני שומע על כזה. אני אחראי לכל אסיר וסוהר לכל עצור ושוטר, לכל לכוד ולוחם כיבוי והצלה.

הייתי במירון בלילה. חזרתי לשם בבוקר. וההבדל – לילה ויום. בלילה – שמחה, וריקוד, ושירה, ותפילה, והודיה. ביום – משאיות עמוסות במתים, דמעות, סבל ועצב בל יתואר. ביקרתי את הפצועים, שוחחתי איתם.

כולם מספרים בגרסאות שונות את אותו הסיפור – הגיעו להדלקה של תולדות אהרון, היה שם צפוף אז החליטו ללכת לכיוון תולדות אברהם – נכנסו למסדרון ויחד איתם מאות אנשים. נסחפו כמו שנסחפים בשיטפון. והמסדרון בשיפוע יורד, ללא מדרגות בתחילה. הרצפה היתה רטובה. מישהו שפך מים. הראשונים החליקו, מעדו ונפלו – וכך גם אלה שמאחוריהם ואת הסחף לא ניתן היה לעצור. בתוך זמן קצר נערמו אלה על אלה, נמחצים ונחנקים.

פגשתי את האבא שמיד עם הגעת כוחות המשטרה וההצלה מסר את הילד לשוטר שיחלץ אותו. עם מותו שלו כבר השלים. ולאחר שחולץ והגיע לביה"ח, עוד לא ידע היכן ילדו השני שהיה איתו. עדיין היה נעדר כשפגשתי אותו. עוד היינו מלאי תקווה למצוא אותו בריא ושלם. בהמשך היום, נודע כי הבן בין הנספים.

ופגשתי את החסיד הצעיר שהרגיש את ידו של השוטר מושכת אותו החוצה ומחלצת אותו מהחנק, כמו יד האלוהים. מצילה את נפשו. ושמעתי עוד סיפורים, והגרון משתנק.

ולאחר מכן, ועד כניסת השבת, החלו לזרום הטלפונים בנושא המשפחות שנמצאות במכון לרפואה משפטית. פעלנו כדי שהמשטרה יחד עם גורמי המכון יעשו את המירב להקל על המשפחות ולזרז את התהליך כדי שיוכלו לטמון את יקיריהם לפני כניסת השבת. הגורמים פעלו במהירות שיא, אך נותרו עדיין באבו כביר רבים שלא זוהו.

לגבי המשטרה: כל שרשרת הפיקוד עשתה את תפקידה. מפקד המחוז – ניצב שמעון לביא הוא מהקצינים הטובים והאיכותיים ביותר שיש במשטרת ישראל, לוחם אמיץ שמוביל בעוז את כוחותיו למאבק בפשיעה בצפון הארץ, וימשיך לעשות זאת. מדובר בקצין יסודי, חרוץ ואני גאה בו מאוד. כולנו צריכים להיות. פיקד על הכוחות במקום בצורה מופתית, לפני – תוך כדי – ואחרי האסון. פינוי הפצועים נעשה במהירות שיא בזכות התרגולות שביצע, וכל הגורמים מכירים בכך. גם הפצועים.

המפכ"ל – רנ"צ קובי שבתאי, שאני בודק יום יום שאיננו מתחרט שלקח על עצמו את המשימה הכבדה והמאתגרת הזאת (לשמחתי, איננו). מרגע שנכנס לתפקידו הוא מקדיש לילות כימים ומיישם תכניות שיצעידו את המשטרה למילוי משימותיה למאבק בפשיעה ובטרור. אני יודע שהוא יצליח כי אני רואה את הדברים שבדרך.

והשוטרות והשוטרים – שתפקדו נוכח המראות האיומים והקשים באופן הכי מופתי, מהיר ויעיל, הצילו, חילצו, ובוודאות מנעו אובדן חיים גדול אף יותר.

ואני מוכן לעמוד בפני כל בדיקה, ולהשיב על כל שאלה. אני רוצה לעשות זאת. אני אחראי – אך אחריות אין פירושה אשמה.

ההילולה השנה התקיימה כבכל שנה, מזה מאות בשנים, עוד לפני שקמה מדינת ישראל. בעת האסון – היו על ההר פחות שוהים מאשר בשנים רגילות. הרבה פחות. האסון הזה קרה השנה, אבל יכול היה לקרות בכל שנה אחרת.

מחר יצויין יום אבל לאומי. הדגלים יורדו לחצי התורן. נרכין את ראשינו בכאב בפני המשפחות. נחבק אותן. ויחד עם כל הגורמים, במשטרה ומחוצה לה, כי זה הרבה מעבר למשטרה, נעשה הכל כדי שאסון כזה לא יישנה בישראל.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו