העין דומעת והלב מסרב להאמין. אחרי ההלם הראשוני עולות וצפות השאלות: על מה עולל לנו ד' כל זאת? מהו פישרה של אותה גזרה נוראה, על מה ולמה?
האם זו גזרה משמיים, כפרה על כלל ישראל, או שמא זהו מחדל כתוצאה מרשלנות והזנחה חמורים? מה המסר שמוסר לנו בורא עולם דרך האסון הנורא, מיתה משונה המתרחשת אחר מעמד של קבלת עול מלכות שמיים, מתוך שמחה כה גדולה בבחינת "חדוות ד' היא מעוזכם"?
מיד צף ועולה ההקשר למעמד חנוכת המשכן. בתוך השמחה הגדולה וגילוי אש השכינה משלם עם ישראל מחיר נורא, הסתלקותם של נדב ואביהו בני אהרן. דומני שניתן ללמוד מתיאור האירוע בתורה גם לגבי אסון מירון תשפ"א. הפסוק הראשונה שהבזיק בי הוא: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כד). מעמד נשגב הוד, אש היורדת מן השמיים הגורמת לדבר והיפוכו: רינה וצהלה מחד, אולם מאידך נפילת אפיים ויראה גדולה הנופלת על כל העם (מלבי"ם במקום). אולם באסון מירון נפילת האפיים מקבלת משמעות חדשה ונוראה כפשוטה, איש על רעהו נפלו והוציאו נשמתם באחד. רינה וצהלה המתחלפות באחת ליראה ותוגה.
על מיתת בני אהרן קיים מסר כפול בתורה. בפרשת שמיני נאמר שנספו לפני ד' בהקריבם אש זרה, וחז"ל נחלקו בשאלת מהות האש הזרה: האם היו שתויי יין, לא היו נשואים, או שנשאו הלכה לפני רבם? לכאורה התבוננות עפ"י גדרי הטבע. מאידך נאמר בפרשת אחרי מות "בקרבתם לפני ד'" – הם הסתלקו מתוך דבקות בבוראם, גילוי של קדושה עליונה, ללא אזכור האש הזרה. לכאורה שתי פנים לאותו האירוע: התבוננות בדרכי הטבע, או הסתכלות רוחנית צרופה. הדברים לא סותרים: עלינו להתבונן מחד בעיניים של אמונה, ומאידך - לעשות חשבון נוקב בדרכי הטבע. כך גם במקרה דידן: שתי פנים, האחת מחפשת את השורש הרוחני, והשנייה את הטעון תיקון בדרכי הטבע.
לא בכדי נאמר בתורה על אהרן: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", במבט של אמונה המקבלת את הדין האלקי. אולם על כלל ישראל נאמר "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ד'" - חייבים לעשות חשבון נפש ציבורי, לבדוק את השורש והסיבה. איפה שגינו, היכן התרשלנו, מדוע לא שמנו לב לאותות האזהרה הרבים שהיו ידועים במשך שנים?
מ"ה צדיקים ויראים, עובדי ד', אשר מסרו נשמתם באחד. נאמר בגמרא "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו" (ראש השנה י"ח, ב). קרבן עולה, של נשמות טהורות שמסרו נפשם במעמד עול מלכות שמיים, שקול לחורבן בית קדשנו ותפארתנו אשר נחרב בעוונות ישראל. הסתלקות צדיקים לשמי מרום הינה בבחינת חורבן, המחייב את כולנו בחשבון נפש נוקב. אפילו אם הסתלק אחד מבני החבורה יפשפשו כל בני החבורה במעשיהם, קל וחומר ארבעים וחמישה צדיקים טהורים, הבלולים מכל העדות, הזרמים והגוונים! עלינו להתבונן הן כציבור והן כיחידים.
להתחנן להקב"ה שיפתח את עינינו, שנשכיל להבין מדוע בעיצומו של יום כה נורא הוד, יום בו פסקה מגפה שנבעה מפגם של בין אדם לחברו, דווקא בו הכתה בנו מידת הדין! דווקא ביום בו זכותו של רבי שמעון מגנה על כלל ישראל, אותו רבי שמעון שנותר כשריד מהפורענות בה נספו עשרים וארבע אלף מישראל, והעמיד עולה של תורה מחדש. רבי שמעון שפתח את מכמני סתרי התורה, ואשר הוא ובנו ראויה זכותם להגן על כל כלל ישראל!
שנזכה שיהיו מליצי יושר על כלל ישראל. שנזכה לאחדות, לאהבת ישראל, לדבקות רוחנית אמיתית בבורא עולם מתוך אהבת ד' ויראתו, ושנזכה במהרה לעלות ולהיראות בבית ד' ולגאולה השלמה!
הכותב: הרב מנחם מקובר – ראש המדרשה לידע המקדש ורב מכללת אמונה