רק אות חיים

כל רודפיה השיגוה. המוות מתדפק על החלונות. כל החלונות. ללא הבחנה בין נער לזקן, בין ילד למתבגר. "אות חיים אני מבקש. רק אות חיים"

מאיר ברגר, המבשר , כ' באייר תשפ"א

רק אות חיים-ערוץ 7
מאיר ברגר
צילום: שימוש חופשי

משקפיים שבורים, כובעים מעוכים, נעליים מיותמות, ארנקים, שברי עגלות ילדים ופריטים אישיים התגוללו באין מפריע על שביל המוות ושרטטו קווים ראשונים לדמותה של הטרגדיה הנוראית. שעה קלה קודם לכן היתה להם זהות. שם, פנים, כתובת. עם תחולתן של דקות האימה הם הפכו לגלעד מצמרר. לעדות מזוויעה לאסון האזרחי הגדול ביותר שידעה ישראל מאז הוקמה.

שנה שלמה נותר ההר מיותם בעטיו של הנגיף. 5 שעות לאחר פתיחתו הוא שוב התרוקן בעטיו של המגף. לחץ וצפיפות. רמיסה והימחצות. נחשול אנושי אדיר שיצר דבוקה קטלנית. צרחות אימתניות של 'אני לא נושם'. ושקט מקפיא דם שיישבר רק לקול ה'קדיש' הפצוע של הרב אנשיל פרידמן בבוקר יום שישי מחוץ למשאיות זק"א שהובילו את עשרות הנספים בדרכם למנוחת עולמים.

השמחה הפכה לתוגה. התזמורת כובתה. הכינורות נתלו. אין היום מי שישיר משיר ציון. כל רודפיה השיגוה, המוות מתדפק על החלונות. כל החלונות. ללא הבחנה בין נער לזקן, בין ילד למתבגר. פרחי חמד שלא טעמו טעם חטא התחייבו בנפשם, עוללים רכים נופצו אל חגווי הסלע.

עשרות אלפים מתהלכים בהר ואינם יודעים את נפשם. התבהלה עדיין רשומה על פניהם. המח מסרב להפנים את גודל האסון. הלב מתקשה לעכל את עוצמת הטרגדיה. מהר מאד מתחלף ההלם העז בעצב וכאב. חלקם מתייפח בבכי בלתי נשלט. חלקם מנסה לפלס דרכו החוצה ולהימלט מתימרות העשן.

למרגלות ההר ומחוצה לו בכל רחבי הארץ מאות אלפים מודאגים לגורל יקירם. כמו אלפים אחרים גם אני מסתובב בחניון פרוד, כוסס ציפורניים מרוב דאגה על קרובי המשפחה שנמצאים על ההר, באזור האסון, והאצבע לוחצת על לחצן החייגן בפעם ה-86, 87, 88, 89. כמו תמיד באזורי אסון, הקליטה הסלולארית מהם והלאה. שעה וחצי שנדמות לנצח נצחים חולפות עד שהם משגרים אות חיים.

לקראת השעה 2:30 אני שומע קול יבבה מאחורי. עלם חמודות חסידי בשנות העשרה לחייו, שואל אותי האם אני מגיע לצפת. "אני צריך לבקר את אחי שנפצע באסון הנורא", הפטיר בקול סדוק.

היית שם, אני שואל אותו. "כן. ניצלתי בניסי ניסים", הוא משיב. "השבת אברך ברכת 'הגומל' בשם ומלכות. נרמסתי יחד עם אחי בין ההמונים. התעלפתי כמה פעמים, מחוסר חמצן כנראה, כשהמונים שוכבים עלי. לאחר שכוחות ההצלה הגיעו – התאוששתי. חסדי שמיים שאני כאן".

חלפו עוד כמה דקות ואברך חסידי בגיל העמידה מספר בקול בוכים שאינו מצליח לאתר את חלק מבני משפחתו שהשתתפו בהדלקה ב'תולדות אהרן'.

"רק אות חיים אני מבקש. רק אות חיים", הוא מתחנן בעמדה המשטרתית שמכוונת אותו למספרי החירום שהתפרסמו באותה שעה בכלי התקשורת.

פתאום שום דבר כבר לא נראה מובן מאליו. מודים אנחנו לך על חיינו המסורים בידיך ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

הטור פורסם הבוקר בעיתון 'המבשר'