לונדון לא מחכה לי

אשת התקשורת איה קרמרמן לא הצליחה לשתוק אל מול דבריו של ירון לונדון על אי השתתפותו בצער על האסון הכבד בהר מירון. דעה

איה קרמרמן , כ"ב באייר תשפ"א

לונדון לא מחכה לי-ערוץ 7
ירון לונדון
צילום: פלאש 90

אני יודעת שמעצם כתיבת הטור אני עלולה לעבור על מצוות והדרת פני זקן. לצערי, כרגע אני מתקשה למצוא הדר.

מאז האסון בשישי בבוקר, אני בעיקר שותקת. אנשים כתבו לי וביקשו שאחזק אותם. יש רגעים שאני מבקשת יותר אמונה. שיהיה לי רזרבי, שאוכל לחלק לאחרים. זה רגע כזה. אלו ימים כאלו. בשעות האחרונות אני הולכת כסהרורית בבית, עם עיניים דומעות.

לצערי נחשפתי למשנתו הגועלית (בלית מילה מתאימה אחרת) של ירון לונדון. פוסט המשווה את החרדים לתאואים מסרט של נאשיונל ג'אוגרפיק, הוליד, כמתבקש, ראיון דוחה אף הוא בתוכנית של דב גיל-הר. כנראה שאפשר לכאוב יותר. הרבה יותר.

שלום. אני התאו. נולדתי בתל אביב. זו שהאמנתי שעליה מדברים כששרים להיות עם חופשי בארצנו. הייתי אמורה להיות ממשיכת הביצה הברנז'אית, אותה לונדון הקים בצעירותו. גדלתי ליד איכילוב. מגיל אפס סירנת האמבולנס היא חלק מפסקול חיי. מעולם לא חשבתי על החולים באמבולנס, עד שחזרתי בתשובה. בחרתי לשנות את חברבורותיי, להשיל את 'בגדי החופש' ולהמיר את בגדיי הצבעוניים לשחור-לבן. כן, אלו שמפריעים מאוד ללונדון, כי בעיניו כל הדוסים נראים אותו דבר, וזה נורא להיראות אותו דבר, כמו עדר. כאילו הוא יודע.

גם היום, בירושלים, אני גרה בין שני בתי חולים. הסירנות ממשיכות להוות חלק מהפסקול. אבל בכל פעם שאני מפנה את הנתיב למשמע סירנה, אוטומטית הפה ממלמל פרקי תהילים. אל תחשבו שאני צדיקת תהילים. ממש לא. אבל מתוך קטנות האמונה, אני לוקחת צא'נס שאולי זה יעזור. האיידיש המאמא שבתוכי מתעוררת לחיים. החלק היהודי שבי שמדבר בשפת החמלה והחלק האימהי שדואג לגוזלים, גם אם הם לא שלי. המחשבות רצות לאנשים הקרובים לשוכב באמבולנס. הם בטח מפחדים, בשבריר שניה העולם שלהם התהפך. הם בטח היו שמחים שמישהו יתפלל בשבילם. השפתיים ממשיכות בשלהן: "השם, בבקשה תשלח רפואה שלימה למי שעכשיו בדרך לבית החולים ותן ביד הרופאים כוח לרפא, כי רופא חינם אתה".

שנים זו התפילה שלי. הילדים כבר מכירים אותה בעל פה ומצטרפים. מעולם לא נתתי את דעתי ומעולם הם לא שאלו אותי מי שוכב שם. מי האדם הזקוק לישועה. האמת שבעיניי זה לא רלוונטי. יהודי, ערבי, נוצרי, דרוזי. יותר מעניינת אותי האמא המפוחדת של הילד ששוכב באלונקה, או הילד החרד של האמא שמצויה בסכנה בדרך לבית החולים.

חמלה זה רגש אנושי. זו זכות שקיבלנו בגלל שנבראנו בצלמו ובדמותו. מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום. האמת זה די קשה הציווי הזה. לפעמים לא מתחשק לנו להרגיש חמלה ול"בזבז" רחמים. בעיקר לא כלפי זרים. ועוד כאלה שנראים כמו פרות מוזרות. באמת יותר קל לרחם על אלו שמשיבים לנו אהבה, כי זה קצת לרחם על עצמנו וזה תמיד כיף. אבל עדיין יש פער בין לא לנסות להידמות למידות הכי אנושיות של השם לבין להרגיש דגדוג באצבעות המרחפות על המקלדת וצורך לכתוב פוסט פוגעני על קבוצת אנשים שגם ככה שוכבים מדממים על הרצפה.

לצערי ולשמחתי לא לימדו אותי בבית לשתוק.
אז אכתוב כך:
אנחנו לובשים אותו דבר. אני לא מתכוונת לדוסים. אני מתכוונת לעם שלנו. לבשנו אותו דבר, אלפים רבים של אנשים, כשישבנו על רצפת כיכר מלכי ישראל, הדלקנו נרות וכאבנו את רצח רבין. לבשנו דמעות ולב שבור. לבשנו אותו דבר כששלושת הנערים נחטפו לפני 7 שנים. לבשנו אכפתיות, דאגה, גמלנו יחד חסדים ואמרנו תפילה. יחד. רק בשביל שהבנים יחזרו הביתה לחבק את האימהות שלהם. לבשנו את אותה כותונת פסים איומה במחנות ההשמדה ובעיקר לבשנו את אותם שני כתרים כשקיבלנו את התורה. הלבוש החיצוני שלנו לא רלוונטי, הוא הקליפה של הפרי. זה שזורקים לפח, אחרי שהיא עשתה את עבודתה ושמרה על הפרי המתוק. הלבוש שלנו פנימי. הוא מדבר בשפה אחת. שפה שהמילים הקדושות שלה הן: טוב, חמלה, נתינה. ראינו את זה בשישי. נמשיך לראות את זה גם מחר. כי זה העם שלנו. זו האמת שאנחנו.

לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר. לא מאמין בזה שיושב בשמיים? אז לפחות תאמין בלעולם יהא אדם. נקודה. מנטש. גם פה התפספס לך.