תקשורת דומיה תהילה

הסרטונים ממתחם 'תולדות אהרן' מיהרו לעלות הישר מהרשת אל הדסק הראשי. ללא כל בקרה הופיעו הזוועות בכיסו של כל אחד מאיתנו.

אבישי לקס , כ"ב באייר תשפ"א

תקשורת דומיה תהילה-ערוץ 7
אבישי לקס
צילום: יפתח מורן

דקות ספורות לאחר שנודעו ממדי האסון – "אסון מירון", התקשורת טועה את הטעות המרה בה היא מאשימה את ההקדשים באתר.

את הביקורת נגד ההקדשים והגופים הנוספים אנחנו שומעים מבוקר האסון, סיכם אותה בקצרה עמית סגל: "המסקנה מהאסון צריכה להיות – להפסיק להשלים עם קיומם של איים ריבוניים, בהם החוק והסדר לא באמת שולטים. בשטחי ההפקר, שולטים החלטורה והפארטאץ'".

חוסר השליטה, אי לקיחת האחריות, עלו לנו בחיי אדם, ארבעים וחמישה. משפחות הרוסות. ילדים שלא טעמו טעם חטא ליחכו עפר עד מותם.

האבסורד הוא שבאותם רגעים ממש, התקשורת נהגה באותו הפשע. אי לקיחת אחריות. פארטאץ'. משפחות הרוסות.

הסרטונים ממתחם 'תולדות אהרן' מיהרו לעלות הישר מהרשת אל הדסק הראשי. ללא כל בקרה, ללא כל רגישות לעוצמת התוכן – הופיעו הזוועות שאירעו באותו לילה נוראי בכיסו של כל אחד מאיתנו. בכיסו של כל ילד וילדה שלנו. יום אבל לאומי, ואשתי כמורה השקיעה מאמצים רבים לא רק בלהפנים ולהכיל עם התלמידות את אובדנם של ארבעים וחמישה איש, אלא בלעכל עבורן את הגרפיקה של אותו אובדן אליו הן נחשפו.

חבר שקרוב לי חיפש במשך שעות שארכו נצח את בן משפחתו, כשהמידע האחרון הידוע לו אודותיו הוא תמונתו בסרטון, שכונה בידי אחד העיתונאים בבוקרו של יום האסון "משאית החצץ" – תמונת בן משפחתו "נשפך" ממסדרון המוות אל תוך המדרגות, שהפכו לשיניים משוננות. לא היה הרבה מקום לאמונה ולתקווה, לא היה מקום להודעה מסודרת מפי אנשי מקצוע, לא היה מקום לחבק. שמונה שעות אחרי שעלתה השמש הם כבר הבינו – אין עוד מה להמשיך לחפש.

כבר כשהאיר השחר אחד העיתונאים המוצלחים במחנה הימין דרש בתוקף שכבוד המתים כעת הוא דווקא לעסוק במחדל, בסיבות. אותו עיתונאי היה רק הסנונית הראשונה לעיסוק התקשורתי מאז ליל ההילולה ועד עכשיו.

כל זאת במקום לקחת אחריות על השיח כשהמת מוטל לפנינו, לעסוק בכבודם האמיתי של הנהרגים: צדיקותם, ישרותם, מעשיהם. ואם אין לכם מה לומר, משום שמידע כזה לא זורם באותה מהירות לאולפן – עדיפה דממה. התהילה היא בדומיה.

יעברו הימים, יקומו המשפחות מאבלן, ובעז''ה יעסקו בתיקון המחדלים, ומה היו הסיבות. אך מי יעסוק בתיקון התקשורת? במקום תקשורת שדומה לשטחי ההפקר ולהקדשות, דרושה תקשורת שתתן מענה כמו זה שניתן ב"אבו כביר": לאט לאט, בוודאות מוחלטת, תוך לקיחת אחריות מלאה. רק אחרי שאלו הושלמו יכול להגיע פרסום הדברים. מדובר בחיי אדם: דרושה תקשורת שלא הרייטינג בה הוא התהילה, אלא דווקא הדומייה.