באחד ממופעי הסטנדאפ שלו, הקומיקאי בו ברנהאם מפציר בצופים ברגע של רצינות: "אם אתם יכולים לחיות את חייכם בלי במה - עשו את זה". כוונתו הייתה בעיקר לומר שהחיים כאומן, שתלוי במחיאות כפיים וביחס מהקהל כדי לקבל איזשהו אישור לקיום שלו או לאופן שבו הוא תופס את עצמו - הם חיים קשים. הם מרדף בלתי נגמר שאין לו באמת סוף.
נזכרתי באמירה הזאת השבוע, כשכמו רבים מאיתנו ריפרשתי כל כמה דקות את הרשתות החברתיות השונות כדי להתעדכן על האסון במירון ומאוחר יותר לקרוא סיפורים ותיאורים של האירוע הנורא הזה. ובאמת לרשתות החברתיות יש תפקיד חשוב באירועים כאלה. ראשית, הן מחליפות בפועל את אתרי החדשות וערוצי הטלוויזיה ונותנות לנו כלי בלתי אמצעי לדעת מה קורה כאן ועכשיו. המידע לא תמיד אמין, וראוי לבדוק כל דבר פעמיים, אבל עדיין. בנוסף לכך, כפי שנוכחנו, יש המון הזדמנויות למעשי חסד ברשתות השונות. אם זה בסיוע לאיתור אנשים נעדרים בזמן אמת או לגיוס כספים לאלמנות ויתומים לא עלינו.
אבל יש גם צד אחר לרשתות החברתיות. הן נותנות לנו במה, לכל אחד מאיתנו, כדי להביע את עצמו ולדווח בזמן אמת מה עובר עליו. והדבר המטעה בבמה הוא שמאחר שהיא שם, אנחנו מניחים שצריך וחובה להשתמש בה. וכאן אני חושב שאנחנו נופלים, ונופלים חזק.
לכל אורך האירוע בחמישי בלילה ובימים שאחריו הרשתות החברתיות התמלאו בציוצים ופוסטים שאין לי אלא לתהות למי הם מועילים ומה מטרתם, מלבד להנכיח את המצייץ ולהזכיר לכולנו שגם הוא קיים. אינספור ציוצים של "ויידום אהרן" ו"המשכיל בעת ההיא יידום".
ואני אומר, מרוב ויידום אהרן לא שומעים את השקט. הרי כשאהרן נדם, הוא פשוט נדם, הוא לא הסתובב עם שלט שאומר: תראו אותי, אני שותק. ואני עוד לא מדבר על עשרות ציוצים עם וריאציות שונות של הביטוי "בשעת הדחק". אירוע טראגי מתחולל מול עינינו ונדמה שבטוויטר כולנו במרוץ למסגור השנון ביותר לאסון. מתוך רגישות וזעזוע כמובן.
וזה מבאס. כי במסווה של הזדהות והשתתפות בצער, אנחנו יותר מדי פעמים בעצם מבקשים להזכיר שגם אנחנו קיימים וגם לנו יש במה. אבל לפעמים אפשר באמת לשתוק, כמו פעם, כשלא היו במות.
כי זה לא רק סר טעם, זה גם לא בריא. כשמישהי מצייצת "אני לא נושמת", אין לך אלא לתהות מאיפה נמצאו לה הכוחות להקליד. אולי שווה להסדיר נשימה קודם?
אז נכון, יש מי שבאמת אין מי שייתן לו חיבוק כאן ועכשיו והוא זקוק לחיבוק וירטואלי. זה לא משהו לזלזל בו. ועדיין, ככלל, משהו אצלנו לא בסדר.
אנחנו לא עוצרים לרגע כדי לעבד. אנחנו לא חווים רגשות אמיתיים עד הסוף, אנחנו מזהים שביב של רגש ומיד חושבים איך נמסגר ונגיש אותו לעוקבים שמצפים למוצא פינו בדריכות מדומיינת. אבל אם אנחנו עצובים, בואו נהיה עצובים רגע. אם אנחנו לא נושמים, בואו לא נצייץ. אפשר להישבר לבד ובשקט בלי שאף אחד יידע. יהיה זמן להגיש את המסקנות בפוסט ארוך שבאמת (בלי ציניות) יכול להיות לו ערך אמיתי בשביל מישהו. אבל העיבוד החפוז וההגשה הפזיזה לא עוזרים לאף אחד, לא לעוקבים ובטח לא למצייץ. שהרי אין הבור מתמלא מחולייתו, והמחשבה שלייקים או פיברוטים ימלאו את החלל הזה בנו שמבקש כל הזמן אישור לכך שאנחנו חשובים, נדונה לכישלון.
כי האמת היא שאנחנו לא באמת כאלה חשובים. לפחות לא כמו שנדמה לנו. והדיווח הנמהר של מה שעובר עלינו ממש עכשיו מבחינה רגשית לא יחסר לאף אחד אם נחכה איתו יומיים.
וביומיים האלה אפשר לעבד דברים לבד, או יחד עם האנשים שבשבילם אנחנו הכי חשובים בעולם. משפחה וחברים קרובים, הם באמת צריכים אותנו ואנחנו אותם. ולא צריך לחפש את הלייקים שלהם בטוויטר או לבקש מהם לשתף בכל הכוח. גם אין מגבלה של תווים.
וכן, צריך לומר בכנות שכמי שחי מפידבקים ומתחרה כמעט מדי יום במרוץ השנינות ברשתות החברתיות, אני כולל את עצמי בכל הנ"ל. אבל ברגעים של אסון אני חושב שהרגישות והמודעות העצמית שלנו צריכה להיות גבוהה יותר. לשים לב מה אנחנו מנסים להשיג באמצעות הבמה שלנו. כי לכבד את הנספים זה גם לתת להם את המקום ולא להפוך את עצמנו לסיפור. וזה קשה, כי בשביל עצמנו, אנחנו מרכז העניינים. האמינו לי, אני יודע.
ולאלו מכם שבכלל לא משחקים את המשחק וחיים בעולם האמיתי, אני מצדיע לכם מכל ליבי. ראיתי גם כמה שקיבלו על עצמם אחרי האסון לעזוב את הרשתות החברתיות כדי להפחית בשנאת חינם ואותם אני מעריץ כפל כפליים.
חלק גדול מאיתנו כנראה לא ייגמל כל כך מהר מהרשתות החברתיות, על מעלותיהן וחסרונתיהן, אבל אולי נלמד שלפעמים זה בסדר להשאיר את הבמה מיותמת ושקטה.
גם ככה יש מספיק מה לעשות מאחורי הקלעים.