1. ל"ג בעומר הוא יום שכולו מיסטיקה. מקובלי צפת, הם שעשוהו במאה ה-16 ליום של הילולה ושמחה, שנמשכת מאז ועד ל"ג בעומר האחרון, שגבה לדאבון הלב את חייהם של 45 חוגגים טהורים וקדושים, זכרם לברכה ולחיי העולם הבא.
מיסטיקה אמרנו. ללמדך שיש שני סוגי הגיון: הגיון אנושי שמבין, שהאסון במירון הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, תוצאה טראגית של מציאות עגומה: צפיפות בלתי סבירה, תחזוקה פגומה, ניהול רשלני, השתלטות כוחנית של כתות וחצרות והֶקְדֵּשִׁים למיניהם, הישענות על שיטת ה'סמוך על הנס', ועוד.
ויש גם הגיון מיסטי, שמנסה לפצח בכלים משלו את החידה העתיקה שכבר הטרידה את ספני ספינתו של יונה הנביא: "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ?".
2. מובן וברור שאין לנו, בני אנוש, שום ידיעה בחשבונות שמים; בהיעדר נביא אין אנו בגדר 'יודעי דעת עליון'. אבל מוטלת עלינו חובת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה".
אחת ההערכות בתחום המיסטיקה לפשר האסון, גורסת שהקטסטרופות למיניהן במירון מזה שנים, מקורן – אתם יושבים חזק??? - ב...נקמת הכותל המערבי. מיסטיקה, כבר אמרנו?
3. הדים לכך מצאנו למשל בבלוג הפופולרי 'בעולמם של חרדים', שבעליו, הרב חיים שאולזון, ירושלמי בן ירושלמי, טוען שייתכן שהפיכת האתר במירון תחליף לכותל המערבי, היא הנימוק המיסטי לסידרת האסונות באתר. הוא מזכיר שישנם יהודים, כת הסאטמרים, שעשו את מירון "אלטרנטיבה לכותל המערבי".
וכל כך למה? – הסאטמרים האנטי ציוניים מחרימים את הכותל המערבי, מאז שוחרר בידי 'הצבא הציוניסטי' לפני 54 שנים. האדמו"ר דאז, רבי יואל טייטלבאום, אסר על המוני חסידיו בארץ ובחו"ל (בארה"ב זו החסידות הגדולה והעשירה ביותר), להגיע לכותל המערבי, מה שאילץ את הסאטמרים ונגרריהם מהעדה החרדית (רשמית, העדה החרדית אינה מחרימה את הכותל), לחפש 'מוקד רוחני' אחר.
כך אירע שהסאטמרים "קידשו את מירון כאלטרנטיבה לכותל". הם אלה שהמציאו מנהגי הילולה חדשים, לא שיערום אבותינו, דוגמת ח"י רוטל, לחיזוק מעמדו של ציון הרשב"י, מול הכותל המתחרה.
מפתיע ונורא להיווכח שהאסון הכבד במירון, אירע ממש לאחר ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון, שהוא כנראה בכיר מחרימי הכותל המערבי כאן בארץ ישראל. טענתו להנהגה זו היא, שמורו ורבו האדמו"ר מסאטמר הורה כך, ואין הוא רשאי להפר הוראתו (אבל מצד שני, לזכותו ייאמר, שאינו אוסר על חסידיו להגיע לכותל).
"נקמת הכותל", תוהה שאולזון מול האסון במירון. מצמרר.
4. ביקורת על עצם ההילולה במירון, השמיע כבר החתם סופר, לפני כמאתיים שנה. בשו"ת יורה דעה, סימן רל"ג, שולל החת"ס את עצם ההילולה, מפני שלדעתו ניתן לחדש יום פגרה חדש רק בזכות נס חדש שאירע בו. בעוד של"ג בעומר הוא "מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום... מכל מקום, לעשותו יום שמחה והדלקה שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן", פוסק החתם סופר ואוסר על העליה למירון בל"ג בעומר, בנימוק נוסף: לא ייתכן שיימצא עוד מקום שיעלו אליו לרגל מחוץ לירושלים.
על עצם ההילולה תהו רבים, ובהם החיד"א שגרס שקביעת יום ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י, בטעות יסודה. הרב עובדיה יוסף תהה: "גם אם יום פטירתו [של רשב"י] בל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה?"; ועוד כתב כי "בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום... ונגרמת מכשלה רבה" (יחווה דעת, ה', ל"ה). ברוח זו כתב האדמו"ר בעל ה'דברי חיים' מצאנז לבנו.
בזמננו פסק הרב שלמה אבינר, כי אילו היתה סנהדרין בימינו, היתה זו היתה זו מוחקת מלוח השנה את חגיגות והדלקות ל"ג בעומר בכל אתר ואתר: "מבטלת את ל"ג בעומר... וגם את העליה לקבר רשב"י במירון... שנזקה גדול מתועלתה" ('סרוגים', 9.5.17); והרב אליהו אברג'יל ראש אבות בתיה"ד בירושלים, הישווה את ההדלקות במירון לעבודה זרה ודרש להפסיקן לחלוטין.
5. גם אם לא נרחיק לכת עד כדי הגדרת הילולת מירון כסוג של פגיעה בכבודה של ירושלים, מסתבר שיש בקרב שלומי אמוני ישראל רבים, שלמרבה הצער פוגעים שנה שנה בכוונת מכוון בשבוע שלאחר ל"ג בעומר, בכבודה של ירושלים, מכיוון אחר: בעצם הזילזול הבוטה מצידם בנס הגדול והנפלא של שיחרור עיר הקודש והמקדש ושאר חבלי ארץ ישראל, בחסדי שמים, מידי צר ואוייב, ביום הבהיר כ"ח באייר תשכ"ז.
ומדובר באנשים שמכירים היטב את עמדת חז"ל בדבר חובת ההודאה כלפי שמיא על נסים מופלאים של יציאה ברורה ממוות לחיים. וכבר למדנו במסכת מגילה י"ד: "אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?!"; וגם מהדהדים עדיין דבריו של התנא בר קפרא: "ביקש הקב"ה לעשות [את] חזקיהו משיח... אמרה מידת הדין: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח?!" (סנהדרין צ"ד).
6.הם בוודאי למדו ושנו דברי חכמים אלה, אבל עושים ממש להיפך. ודאי שהם גם מכירים את פסיקת החתם סופר, שחובה לקבוע יום שמחה בתאריך שנעשה בו נס.
אבל הם סרבני תשועה, מכחישי נסים. מניין נטלו לעצמם את עזות המצח ואת ההיתר לבעוט בנסים הגלויים הללו ולהתבונן בעיניים עצומות לרווחה על הנסים הגלויים הללו של שיחרור ירושלים והצלתנו ממוות לחיים, שמבחינתם – אוי לאותה בושה - כל לא היו ולא נבראו ועל כן אינם ראויים להודאה? איך יכול יהודי מאמין לוותר על תפילות הודיה, הלל וזמרה, שירות ותשבחות, מול נסים אדירים שכאלה?
סרבנותם אומנותם. מדהים לפתוח עיתון חרדי כלשהו ביום שיחרור ירושלים, ולא למצוא שמץ של איזכור לנס ההצלה והשיחרור. נאדה. מדהים לפתוח את ספרון הלימוד היומי 'ותן חלקנו', ש'אהבת ישראל' (סלקטיבית) בגרונו, ולהתפלץ מן ההתעלמות המוחלטת מידי שנה ביום כ"ח באייר מנס שיחרור ירושלים (אבל – עולם הפוך!!! - לל"ג בעומר מעניק ספרון 'ותן חלקנו' הוד והדר, באמצעות תוספת עמודים ייחודים, חגיגיים, לכבוד יום זה).
7. גורו לכם, מחליפי ירושלים והכותל במירון ובציון שבמרומיה, ואוי לכם מכחישי נסי שיחרור ירושלים; היזהרו בגחלתה של עיר הקודש והמקדש.
(באדיבות השבועון 'מצב הרוח')