לאחרונה ערכתי ביקור מרתק ומבהיל כאחד במתחם שדה התעופה עטרות. הסיור נערך בהדרכת תושבת עטרות, רות דנון, שהייתה ילדה קטנה בנפול אחיה בנסיגה מהיישוב במלחמת השחרור, אותו יישוב שהוקם על מאות דונמים שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל. היישוב, שהוקם עוד ב־ 1919 והגן על ירושלים מצפון, נשדד ונהרס על ידי פורעים ערבים. לשכונה ששוחררה במלחמת ששת הימים עומדת תב"ע מאושרת לבניית כ־25,000 יחידות דיור - פתרון אידיאלי לצעירי ירושלים. למרות זאת, גרירת רגליים פוליטית מתמשכת, שנובעת מאי־יכולת להשתחרר מכבלי החשיבה הגלותית, מעכבת את ההחלטה לבנות בעיר הבירה, שזוכה מדי שנה בתואר המפוקפק "העיר בעלת מאזן ההגירה השלילי הגבוה בישראל". בעוד אנו מתמהמהים וחוששים מתגובת הגויים על כל בית וכביש, בכפר עקב, הנמצא בתוך שטחה המוניציפלי של ירושלים והגובל בשדה התעופה עטרות, שהיה עד לפני מספר שנים כפר קטנטן - בנו ערבים בעלי תעודת זהות כחולה באין מפריע, ללא תב"עות מאושרות, ללא היתרי בנייה ובלי תשתיות בסיסיות לא פחות מ־70,000 דירות, ובצפיפות איומה.
במזרח ירושלים המחדל אינו חמור פחות; במבשרת אדומים המכונה שטח 1E- משתרע שטח של 12 דונמים המחברים את ירושלים ממורדות הר הצופים מזרחה למעלה אדומים. המקום הוזנח תכנונית במהלך השנים, ולמרות שמדובר בקרקעות שהינן בבעלות המדינה, התנחלו בו שבטים בדואיים, שעל אף הסכמים חתומים לפינוי עם המינהל האזרחי למדו מהר מאוד שעם גיבוי מקבוצות לחץ מהשמאל הרדיקלי ורעש בינלאומי, ניתן להשתקע ולבנות על אדמות מדינה ללא חשש אמיתי לפינוי בעתיד הקרוב לעין. כך גם בדרום־מזרח ירושלים, בשכונת קדמת ציון, שעל אף שאדמותיה מצויות בבעלות יהודים עוד משנת 1925, אין תעוזה לבנות במקום שכונה בת מאות יחידות דיור, ורק קומץ משפחות מתגורר במקום במסירות נפש. רק בדרום ירושלים, לאחר למעלה משני עשורים של המתנה דרוכה, סוף סוף הותרה ממש לאחרונה בניית 2,000 דירות בגבעת המטוס.
מנגד, כשנגאלו לאחרונה בעיר דוד 17 בתים בכסף מלא, קמה זעקה עד לב השמיים, וזכות הקניין ממוכר מרצון לקונה מרצון נמוגה כלא הייתה. ושוב, במקום שבו מורגשת חולשה לאומית, אויבינו נושאים ראש. כתושב העיר העתיקה, זוכר אני היטב כי בפרוץ מלחמת יום כיפור, בעוד חיילינו מתגייסים בצו 8, החלו הפלשתינים לחלק את הדירות ברובע לעצמם.
ימין ושמאל, כל חתן וכל כלה שרים ביום חופתם "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". כשנשכחים חלקים מירושלים, נשכחת ימינה של האומה ולשונה נאלמת דום. אך כידוע, כשהימין אינו מתפקד והלשון נאלמת, הבעיה מתנקזת לאונה השמאלית של האומה. על ירושלים להתעורר ולאחד ימין ושמאל כעיר שחוברה לה יחדיו. רק כך נדביר את הטרור ואת תאי ההתקוממות.
ירושלים, עיר הנצח, לא תסלח לכל אוהביה שהסתפקו בתפילה לבניינה "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה", מבלי לנקוף אצבע לשם גידולה והרחבתה.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל