ישבנו על ספות בבית מלון בצפון, מולנו ישב פסיכולוג שניהל את השיחה. וניתב אותה לשחרר את הלחץ שהיה כלוא בתוכנו ואולי לנסות לאתר הלומי קרב.
איך שלא יהיה - עבורנו המפגש היה מקום לחשוב ביחד על המלחמה – מלחמת לבנון השנייה, עם אנשים שמבינים אחד את השני בלי הרבה הסברים.
כל אחד סיפר איך הוא חווה את לבנון מהעיניים שלו: איך הוא ראה את ההיתקלות עם המחבלים, איפה הוא היה בדו"צ מול כוחות מגל"ן ואיך הוא חווה את המוות של החברים שהיו בכפר גלעדי.
תורי הגיע, הסיפור שלי היה די פשוט, הגעתי למילואים יומיים אחרי כולם, התפקידים והפק"לים חולקו ולכן נשאר לי המאג. נשק כבד, ארוך, מיושן ומסורבל. לא אכנס איתכם לכל הסיפור של המלחמה. רק אציין שבשלב מסוים נתקלנו במחבלים.
להבנתי, התגובה של הצוות הפיקודי - חוץ מהמ"פ הייתה בעייתית בלשון המעטה. לאחר שנורה לכיוון שלנו טיל RPG, מצאתי את עצמי שוכב במרפסת של בית בלבנון, על גג למולי נמצא המחבל שירה את הRPG - במרחק של 50 עד 70 מטר ממני. בשדרה מתחתי - מחלקה שלמה ששוכבת על הקרקע בלי יכולת לזהות את מקורות הירי (האש), ומפקדים שבמקום לנהל קרב מול המחבלים דואגים שהחיילים יישארו מאחורי מחסות.
אני הייתי תחת מחסה רציני, במרפסת הקטנה היו עמודי בטון שתמכו את הבית וניתן היה להסתתר מאחוריהם. פלוגה ג' 'הרימה' תאורה לאוויר – הצצתי מהמחסה לנסות ולהבין את תמונת המצב. ולעיני עמדה התמונה הזו: רוב חיילי המחלקה שכבו על הקרקע בשטח נמוך, ולמולם עמדו המחבלים על גגות, אפילו לא כמו ברווזים במטווח יותר כמו כמו שיבולים לפני קומבין. המחבל זיהה אותי, והתחיל לבצע לכיווני ירי. הכדורים שרקו מכל הכיוונים. בשלב מסוים גם ראיתי בעיני רוחי את אשתי והילה הבת הבכורה שלי.
כל השירות הצבאי מכינים אותך לצאת חשוף ולהסתער על אויבים במקרים דומים. בפועל שום דבר לא דומה ואפילו לא קרוב לקרב אמיתי.
אודה ולא אבוש- ספרתי לחברים מול הפסיכולוג. שעברה בי מחשבה להישאר מוגן תחת המחסה. גם לרקע הצעקות והפקודות של המפקד שארד למחסה. ובכל זאת יצאתי (בעיקר בזכות הרמב"ם המפורסם שקפץ לי מול העיניים) וביצעתי כלפי המחבל את הירי שככל הנראה פצע אותו, הבריח אותו ונתן לחברים האחרים להישאר בחיים.
-"אבל זו עדין לא הנקודה", המשכתי ואמרתי להם בהבנה של רגע.
אני עומד פה לפניכם ואין לי מושג אם יהיו בי כוחות בפעם הבאה לצאת כמו שיצאתי הפעם. אני לא יכול להיות בטוח שאהיה מסוגל לעמוד שוב במבחן הזה.
היו יחד איתי בקרב הזה, אנשים שלפני הקרב הייתי הולך אחריהם באש ובמים. היו מפקדים מלאי פאתוס, חזון ורושם חזק. רובם הגדול לא תפקד כמו שצריך – חלקם גילו יכולות הנהגה נמוכות (אני מתנסח בעדינות) מהרושם שהם עושים ביום יום.
---
אמש כשעמיחי שיקלי כתב את המכתב שלו, הרגשתי שעומד מול הציבור בישראל - מולי - יהודי שאני יכול לסמוך עליו, איש שאני יודע כיצד הוא יתנהג תחת אש. אדם מהזן של יוני נתניהו, איש שהערכים טבועים בו עמוק. שיכול לעמוד מול רוח חזקה ולשחות מול הזרם גם כשאחרים מנסים לבלבל אותו.
פוליטיקאי שילך עם האמת גם במצב שרוב הפוליטיקאים ימצאו לעצמם הסברים שיאפשרו להם לעשות מה שנוח להם ברמה האישית.
כשפוליטיקאים אחרים ישרו קו מול אוסלו, עצמו עיניים מול הגרוש מגוש קטיף, לא הפילו את הממשלה של שרון בשלבים שהם יכלו לעשות זאת. חיפשנו אנשים כמו עמיחי שיקלי.
לא מעט אנשים שנראים מוצלחים, מרשימים, בעלי חזון ושליחות מתגלים פעם אחר פעם ברגעי מבחן, כאנשים שלא ניתן לסמוך עליהם. זו בעיית עומק לא רק בצה"ל. גם בעולם הרבני, הפוליטי ואפילו בעסקים.
על מנת להיות מסוגל לשלם מחיר ולעמוד מול האש, אדם חייב להיות בעל זהות ערכית - עמוקה ושורשית.
עמיחי שיקלי (שם מיוחד) לא מגיע מבית המדרש שלי, את האיכות שיש בו ניתן היה להרגיש לפני המכתב הזה. יש באיכות הזו בשורה – יש אנשים שלא מקפלים את הדגלים הערכיים שלהם כשזה לא משתלם ברמה האישית.
זה נכון שאני לא מסכים עם כל המשנה האידאולוגית של שיקלי. אבל אני מוצא בו בשורה למדינה ולפוליטיקה - אדם ישר שראוי להתייחס אליו ברצינות.