לדעת להרפות

האדם רוצה להשיג הכול: להשתלט, להחזיק, לא לוותר. האמונה מלמדת אותו דווקא לשחרר. להרפות. לתת לאלוקים מקום להיכנס

הרב יוני לביא , כ"ד באייר תשפ"א

כשתינוק חדש בא העולם הידיים שלו קפוצות בחוזקה. הוא מחזיק כביכול את העולם בכף ידו ולא מוכן לשחרר.

שמונים שנה לאחר מכן, כשמגיע זמנו להיפרד, הוא עוצם את עיניו כשידיו פרושות לרווחה. לקח לו חיים שלמים כדי לשחרר. להבין שאפילו מה שנדמה לו כשלו – לא באמת שלו.

פעם בשבע שנים חייב האדם להפסיק את עבודת האדמה ולעשות 'שמיטה'. להשתחרר ממרוץ החיים המטורף ולהקדיש שנה לפיתוח תחומים אחרים.

לא קל לעשות את זה, ובנפש מקנן החשש לאבד את כל ההישגים, להפסיד רווחים. זו הסיבה שאנחנו מאמנים את שריר ההרפיה לעיתים קרובות יותר: שלוש פעמים ביום אנחנו עוצרים את כל העיסוקים והפגישות ומתייצבים מול ריבונו של עולם בתפילה.

פעם בשבוע אנחנו מרפים ליום שלם מכל העשייה, מניחים בצד את עניני החומר ושומרים שבת. בתקופת האסיף אנחנו עוזבים את הבית המפואר והמוגן, ויצאים לשבוע אל הטבע הפשוט ויושבים בסוכה.

דוד המלך מתמצת במשפט אחד את הסוד הגדול של 'שריר השמיטה'. "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-להים" (תהילים מו ,יא). ההרפיה הזו ביטוי של אמונה. של ענוה. של סבלנות. של ידיעת המקום הנכון שלי.

היא מכניסה לפרופורציות ויוצרת בתוך החיים מרחב אליו אלוקים יכול להיכנס. כשנחזור אחר כך אל עולם העשיה – נהיה הרבה יותר משוחררים, רגועים ועם מצברים מלאים.