האירוע הקשה במירון והפיגוע בצומת תפוח, דחקו לשוליים בתחילת השבוע התפרעויות של ערבים בשכונת שמעון הצדיק בירושלים, שלא נפסקו לאורך כל השבוע.
זה היה המשך להפגנות השמאל והערבים נגד ההתיישבות היהודית בשכונה ונגד הכוונה לפנות 25 משפחות ערביות בהחלטה של בית המשפט, שיושבות שלא כחוק בבתים בבעלות יהודית מוכחת.
ביום חמישי שעבר, הלילה בו התרחש האסון במירון שנבע מהדוחק ומהצפיפות, חגגו רבים את הילולת ל"ג בעומר בשכונת שמעון הצדיק בירושלים – הילולה שהסתיימה בשלום ובשמחה. מדובר במנהג שהחל במאה ה-19, שבו במקביל להילולה שנערכה בל"ג בעומר בקבר הרשב"י במירון, חגגו יהודי ירושלים במערת שמעון הצדיק, כשהם סועדים את לבם, שותים, רוקדים, שרים שירים, ועורכים לילדיהם הצעירים את תספורתם הראשונה (חלאקה).
בספר שחיבר דודי המנוח יונה כהן ז"ל, 'חכם גרשון מנחלת שמעון' שפורסם בשנת 1968, הוא מספר על התפתחות המנהג (עמ' 35): "תושביה של ירושלים קינאו בתושבים של העיר צפת על התכנסותם של המוני יהודים, מקרוב ומרחוק, בל"ג בעומר, לחוג חג ה'הדלקה' ולהשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי, הקבור במירון הסמוכה לצפת. עמדו תושבי ירושלים וקבעו את ל"ג בעומר יום 'זייארה', יום בו מבקרים ומשטחים על קבר שמעון הצדיק. הגם שאת 'חג שמעון הצדיק' בל"ג בעומר, לעומת החג במירון, תיארו 'כאזוב הקיר מול ארז הלבנון', גדל מספר הבאים לקבר שמעון הצדיק משנה לשנה..."
ביום שני הקרוב תחגוג מדינת ישראל 54 שנים לשיחרור ירושלים. בשביל אמי זכרונה לברכה זה היה גם יום חג אישי: בכ"ז באייר תשכ"ז, יום לפני שיחרור העיר העתיקה, שיחררו הצנחנים את שכונת הולדתה 'נחלת שמעון', השכונה היהודית הסמוכה לשייח ג'ראח, מול מערת ושכונת שמעון הצדיק, שהיתה ממערב לכביש ההיסטוריה ירושלים-שכם.
שכונה יהודית בת 130
השכונה הזו חגגה השנה 130 שנה להקמתה. היא הוקמה בשנת 1891 כחלק מתהליך היציאה מהחומות, עבור משפחות עניות שלא היה בכוחן לשלם דמי שכירות.
התגוררו בה בני עדות שונות, כמו עיראקים – משפחתה של אמי - תימנים, חאלבים וגאורגים (גורג'ים). לכל עדה היה בית כנסת משלה. בתקופת המנדט גרו בה ובבתי נבון שמצפון למערת שמעון הצדיק הסמוכה, כמאה משפחות יהודיות. היחסים בין תושבי השכונה לבין שכניהם הערבים, לאורך כל השנים, היו תקינים.
כל המפגינים נגד מגורי יהודים במקום, מפגינים נגד מגורי יהודים בשכונה בת 130 שנה.
אמא שלי ז"ל גדלה בשכונה הזאת עד גיל 17. סבי המנוח, חכם גרשון כהן זצ"ל, היה החכם והמלמד של ילדי השכונה (על שמו רחוב המלמד בשכונת הר-נוף בירושלים).
ב-14 במרץ 1948, בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, פקדו הבריטים על תושבי שכונות 'שמעון הצדיק' ו'נחלת שמעון' לעזוב במהירות את בתיהם. תושבי השכונה פונו לבית מנדלבאום ולבית ספר אליאנס (כי"ח) ליד שוק מחנה יהודה. בחול המועד פסח כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת שטח השכונות היהודיות. לרגע נדמה היה שחידוש היישוב היהודי במקום מובטח, אולם הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. הם נתנו את מילתם לפלמ"ח שיעדכנו אותם לכשיסיימו להעביר את גייסותיהם. אולם כשעזבו עידכנו הבריטים רק את הערבים, שמיהרו והשתלטו על המקום.
אחרי קום המדינה ופלישת הלגיון הירדני כבש הצבא הירדני את השכונה. משפחות ערביות התיישבו בשכונה לאחר מלחמת העצמאות ומגוריהם אושרו ע"י ממשלת ירדן.
החלום של אמא התגשם
אני מכיר היטב את הבית שאמי גדלה בו, הייתי שם פעמים רבות. הפעם הראשונה הייתה לפני 55 שנה – מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הלכתי עם אמא, סבתא והדודים לראות את הבית שאותו הם לא פקדו 19 שנה. אני זוכר את ההתרגשות האדירה של אמא ושל כל המשפחה.
יש לי זיכרון מוקדם יותר, מלפני 56 שנים, קיץ שנת תשכ"ו, 1966. שנה לפני מלחמת ששת הימים. החופש הגדול. אני בשנת המעבר בין כיתה א' לכיתה ב'. כמו בכל חופש גדול המשפחה נוסעת לירושלים – נסיעה שמשתווה כיום לנסיעה לחו"ל מבחינת ההתארגנות ומשך הנסיעה. הלכתי עם ההורים לרחוב שמואל הנביא. מעבר לרחוב היה שדה פתוח, ובמרכזו גדר שחסמה את המעבר מזרחה – גדר הגבול. מעבר לגדר שכנה שכונת נחלת שמעון (היום באמצע המגרש הזה עובר כביש מס' 1 בירושלים). ואני זוכר, גם אחרי למעלה מיובל שנים, את המשפט שהתנגן מפי אמי: "כל כך הייתי רוצה להגיע לבית בו גדלתי...". אלא שהבית הזה, מרוחק רק כמה עשרות מטרים ממקום עומדנו, היה אז מעבר להרי החושך.
פחות משנה חלפה. התפילה נשמעה. חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר – ולנחלת שמעון הצדיק. ואמא שלי זכתה לראות את הבית בו גדלה.
אבל הבית לא היה ריק. אחרי מלחמת העצמאות, כאשר המשפחה של אמא שלי נטשה את הבית, נכנסה לתוכו אשה שהייתה אז בחורה צעירה, והיום אחרי כמעט 70 שנה היא ישישה באה בימים – ועדיין גרה בבית, שהוא בבעלות יהודית מובהקת, של 'ועד המוגרבים', הבעלים החוקיים של הבית. כל עוד אותה קשישה חיה בבית, לא ניתן להוציא אותה מהבית. לילדיה כבר אין זכות ירושה.
לפני מספר שנים ביקרתי במקום. עמדתי מול הבית, כשנכדתה של אותה זקנה – גם היא כבר לא ממש צעירה – עמדה מולי וטענה שאמא שלה גרה כבר 60 שנה בבית הזה, מה שמוכיח שהיא בעלת הבית. "את צודקת", אמרתי לה, "אמא שלך גרה כאן כבר 60 שנה. אמא שלי גרה שם לפני 70 שנה, הרבה לפני אמא שלך..."
שיבת היהודים לשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון היא הדבר הטבעי ביותר, המוצדק ביותר והמוסרי ביותר. וככל שיגדל שם מספר היהודים - כן ייטב. במקום לדבר על בנייה יהודית בשכונת שייח' ג'ראח, תאמרו את השם האמיתי: שכונת שמעון הצדיק. ואז פתאום חזרת היהודים למקום נשמעת הרבה יותר לגיטימית.