מירון לאחר האסון
מירון לאחר האסוןצילום: רויטרס

קולות השמחה והריקודים יחד עם קולות השבר והזעקה מהילולת רשב"י במירון עדין מתערבבים בראשי. עוד לא עבר שבוע מהאירוע שזעזע את העולם היהודי מסוף העולם ועד קצהו אבל בשביל עשרות המשפחות השכולות, היתומים והאלמנות הזמן הפך לנצח.

הגעתי לרשב"י במירון כמו בכל שנה במשך ה-15 שנים האחרונות סביב השעה 17 אחר הצהרים של יום חמישי. בכניסה קיבל את פניי איש מבוגר שתקע בשופר תימני גדול. התקיעה שיצאה משופרו נשמעה כמו אותה תקיעה שבאה לאחר תפילת הנעילה של יום הכיפורים. בעלייה לציון פגשתי באישה שבאה להודות לרשב"י לאחר ששוחררה מעגינותה במשך 20 שנה. "אין על הרשב"י רק ניסים ונפלאות רואים מכאן".

כיפות התכלת מעל ציון הרשב"י תאמו את צבעם של השמים שלא בישרו על בואו של האסון. הדלקה המרכזית של חסידות בויאן עברה בשלום. על הטריבונות אלפי חסידים רוקדים לקול המילים והצלילים, "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי".

קצת פחות משלוש שעות לפני האסון הנורא אני מוצא את עצמי יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים על שביל הגישה שמחבר בין ההר לבין מתחם ההדלקות. מערבולת של אנשים, נשים ילדים וטף שחלקם ניסה להיכנס וחלקם ניסה לצאת ממתחם ההדלקות במירון. דחיפות, צפיפות, מחנק וחוסר נשימה ליוו את באי הילולה. ילדים ותינוקות מונפים באוויר מחשש שימחצו למוות. אט אט אני מתקרב לכניסה של ישיבת בני עקיבא במירון שם התמקמו כוחות הביטחון וההצלה.

אלפי אנשים צרים על השער, מתחננים ומבקשים להיכנס. אמא עם תינוק ביד פונה לשוטר בתחינה ודמעות, "קח את הילד שלי ותשמור לי עליו, אני לא יודעת אם אוכל לצאת מכאן". אט אט מועברים תינוקות וילדים אל מתחם כוחות ההצלה. האווירה קשה, חונקת. לא לאווירה כזו פיללו באי ההילולה. אני מצליח לעבור ולהיכנס למתחם ורואה יחד עם עוד עשרות שוטרים וכוחות הצלה את עשרות אלפי האנשים נדחקים ונרמסים על השער. חלקם מנסים לטפס על הגדר להציל את עצמם אך לשווא.

אני שולח הודעה לבכיר במשטרה שנמצא באירוע, "אתם מתחילים לאבד פה שליטה...", הבכיר עונה לי, "ככה זה בכל שנה בפיק", אני לא מרפה ושולח הודעה נוספת, "יש פה ילדים שנרמסים ורכב עם עשרות אנשים עליו", הבכיר עונה, "דיווחתי". פחות משלוש שעות אחר כך יבוא האסון הנורא שיביא לעשרות הרוגים ומאות פצועים. אסון שייזכר לנצח בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי.

מאז האסון במירון בין הלוויה להלוויה, בין ביקור משפחות הנספים שאיבדו את היקר להם מכל לבין עוד מסיבת עיתונאים או הפגנה שמכריזה על הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, בין קודש לחול ובין אור לחושך כולנו מבינים שהכתובת הייתה על הקיר. כולנו ראינו אותה מרצדת באורות של רשב"י. ראינו ושתקנו. כולנו סמכנו על הנס. הנס לא קרה. לא הפעם.

פורסם בעיתון "יום ליום"