תני פרנק
תני פרנק צילום: ללא

לכבוד ציון מאה שנים להקמת הרבנות הראשית לישראל, שודרה סדרת כתבות בכאן11 במסגרתה העיתונאי יאיר אטינגר מנסה לשרטט את תמונת המצב של הרבנות הראשית דהיום. הוא אמנם מראיין את הרב הראשי דוד לאו, אך רוב הסדרה מתמקדת באי האמון שמביע הציבור הישראלי במוסד הותיק שקדם להקמת המדינה ולמוסדות ציוניים אחרים.

יש לציין את העובדה שסדרה שכזו לא מביאה ראיון עם הרב הראשי הספרדי – הראשון לציון הרב יצחק יוסף ולתהות האם לא היה רצון לשתף פעולה עם הכתבה?

אפשר להגיד שהסדרה ממחישה את הבעיה המרכזית של הרבנות הראשית: ריכוז מאמץ (לא מאוד מוצלח) ביחסי ציבור תוך התנגדות כמעט פבלובית לכל שינוי שמוצע מבחוץ.

גם הדוגמה שמביא אטינגר לכאורה לטובת הרבנות – שחרורה של שירה איסקוב מכבלי עגינותה היא בסוף ציון לגנאי לבתי הדין הרבניים, המהווים את הזרוע השיפוטית של הרבנות בעיקר באמצעות המונופול על סיום הליך הגירושין לכל זוג המבקש להתגרש בישראל.

סיפור של איסקוב הוא לכאורה חיובי: הנה קם בית דין אמיץ שמיד השתמש בכלים החוקיים וההלכתיים המוקנים לו ואיים להכניס את בעלה המואשם בניסיון לרצח לכלא. לאור האיום הסכים הבעל לשחרר את אשתו ולתת לה גט לאלתר. גם אטינגר לא מפספס את הציניות של המהלך הזה. המקרה של איסקוב מאופיין בתשומת לב ציבורית רבה, אך מקרים של מסורבות גט אחרות, אנונימיות יותר – לא זכו לאותו מענה. גם כאלה שגורלן היה דומה לזה של איסקוב. 

האם באופן מקרי לחלוטין בית הדין הספציפי הזה ניחן באומץ? יותר סביר להניח שיש קשר ישיר להתעניינות התקשורתית בהליך המדובר. יש להוסיף לכך שעצם ההחלטה להביא את איסקוב לפגוש את בעלה בפעם הראשונה לאחר הניסיון לרצח באותו בית דין על מנת לקבל ממנו את הגט הוא שערורייתי. יש בהלכה אפשרות של שימוש בשליח בית דין, ובמקרה הזה בוודאי שהיה עדיף לפטור את שירה מחובת התייצבות. אך האם התקשורת הייתה מתעניינת באירוע ללא נוכחותה? בוודאי שלא הייתה אותה רמת עניין.

הנרטיב העומד בבסיס סדרת הכתבות הוא שבשנים האחרונות הרבנות הראשית ובכיריה עומדים בפני התנגדות ומאבק עיקש מצד גורמים דתיים דווקא, בניגוד למקרי עבר בהם המאבק היה צבוע בצבעים חילוניים בעיקר. אטינגר מביא דוגמאות מהאלטרנטיבות אשר קמו לרבנות הראשית במהלך השנים האחרונות בשטח: מערך הכשרות של ארגון השגחה פרטית שלאחר מכן עבר ומוזג למערך הכשרות של ארגון רבני צהר; בית דין פרטי להתרת עגונות ומסורבות גט בראשות הרב שפרבר הציוני דתי; זוגות דתיים ומסורתיים המבקשים להינשא כדת משה וישראל ללא חשש רבנות. ויש להוסיף לכך את מערך בתי הדין "גיור כהלכה" שהוקם בשנת 2015 בנשיאות הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל שמאפשר גיור פרטי מקל בגבולות ההלכה. 

אך מה שנעדר מסדרת הכתבות וחשוב לא פחות מכך הוא לציין את ההתנגדות המגיעה בזירת המדיניות וקבלת ההחלטות.

בשנים האחרונות, חברי הכנסת הדומיננטיים בהתנגדות לחיזוק הריכוזיות של הרבנות הראשית, העומדים בראש יוזמות פרלמנטריות ואחרות בתחום דת ומדינה הם דווקא מהציונות הדתית הליברלית: אלעזר שטרן, רחל עזריה, עליזה לביא ותהלה פרידמן. פעילים וארגונים בחברה האזרחית, וחלקי עמהם, הפועלים מול מקבלי ההחלטות ובזירה המשפטית גם הם מאופיינים בגורמים רבים המגיעים מאותו תת-מגזר דתי.

המשותף לכולנו הוא שאנחנו כואבים לא רק את היעדר הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות אזרח בחסות התחשבות בדתיים, אלא אף יותר מכך את הפגיעה ביהדות. את הפיכת היהדות הרשמית מטעם המדינה לכזו המזוהה עם שחיתות, תככנות וכפייה. כמו שאומר פעיל אחר בתחום: זאת לא היהדות שלנו.

אחרי מאה שנים הגיע הזמן לחשוב מחדש על הסדרי דת ומדינה בישראל בכלל ושירותי הדת בפרט. ברור שהיהדות מחוץ לרבנות פורחת ומשגשגת והרבנות נותרת מאחור, עסוקה יותר בשימור לקוחות ודאגה לתדמית מאשר התייעלות והתחדשות. הקואליציה המסתמנת, בהנחה שלא נלך לבחירות חמישיות, יכולה להיות זו שתתחיל את שינוי המגמה.

כוחות חדשים במשרד לשירותי דת יכולים להביא את התחלת השינוי תוך פירוק מוקדי הכוח השמרניים שקופאים על השמרים ואינם מאפשרים התקדמות ושימוש בכלים הלכתיים מתקדמים. חשוב לדעת לנצל את ההזדמנות, אחרת בחגיגות מאה ועשרים לרבנות נהיה במקום גרוע עוד יותר. 
הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו