אני כותבת והאמת שאין לי אוויר לכתוב. כן, אני יודעת, אני אדם כותב. אבל עכשיו אין לי אוויר. ובכל זאת כותבת.
אני חושבת שהסיפור המרכזי עם בנט ושקד הוא אכזבה עמוקה. עמוקה מאד. כבר כמה שבועות כותבת לכל מיני שם שאנחנו נותנים חבל. שאנחנו יודעים שהם צריכים חבל למשא ומתן כדי להוציא את המקסימום ואנחנו בעד. למה אנחנו בעד? כי אידאולוגיה וערכים. כל הזמן אמרו תביאו כוח ותקבלו צעדים בשטח. אז שתקנו עם הביקורת, כדי לא לפגוע במיקוח.
כבר כמה שבועות שאני, אנחנו, כותבים להם בפרטי שידעו, שאם הם יעזו ללכת עם מרצ, העבודה ורעמ/משותפת, אנחנו נתפוצץ עליהם. שלא ינצלו את השקט שלנו לעשות רע ולהחיות את יאיר גולן, מוסי רז ושות'. שידעו להעריך את החבל שלנו, את זה שאנחנו אוכלים רגע את הלב וסותמים את הפה.
והנה הגיע, כנראה, הרגע שבו החבל נגמר, ומסתבר שזה לא רק חבל. מסתבר שהחבל שלנו נוצל לרעה. שרכבו על השתיקה שלנו. שהולכים לממשלת "אחדות" עם יאיר גולן וניצן הורביץ. שנים שהם היו אופוזיציה קולנית ופתטית, עכשיו הם בממשלה, על חשבוננו כמובן. על חשבון החבל.
ואומרים לי שרה, אבל ביבי. ואני אומרת נכון, הוא מתנהג על הפנים. באמת. מתנהל ותמיד התנהל בצורה ביזיונית באופן אישי כלפי הצמד איילת את בנט, ולא רק כלפיהם. ככה איבד הליכוד גם את אלקין ואת סער המצוינים. אבל חברים, יש פה מדינה לנהל, ועם מי תנהלו אותה? עם מוסי רז? עם הורביץ והאג? עם מרעאנה והנכבה?
ושואלים אותי שרה, מה האלטרנטיבה? בחירות חמישיות? ואני עונה, וואלה לא יודעת. אני כן יודעת שיש לי גבולות, ושיש דברים רעים מאד גם אם האלטרנטיבה לא טובה.
וכרגע, גם אם אני לא יודעת מה האלטרנטיבה, אני יודעת שהאוויר שלי נגמר, והאכזבה שלי עמוקה מאד.
גם כי בסוף קיוויתי שהצמד הזה הוא הנהגה עתידית של הימין, וכרגע אנחנו פשוט מאבדים אותם. הם מאבדים אותנו.